קטגוריהבמדבר

רגע לפני הכניסה לארץ, מתפתחת דרמה. שנים מהשבטים מעדיפים להישאר בחו״ל. למה? איך משה מגיב? ומדוע הוא מצרף אליהם יהודים נוספים?

אילו יחסים מאתגרים יותר - ביני לבין הבורא, או ביני לבין השכן? ומה מביניהם חשוב יותר לפי המסורת היהודית?

הכל משמים, הטוב והלא-טוב. אך האם דברים לא-טובים מתרחשים תמיד בגלל חטאים, או שיש עוד סיבות נעלמות?

המנהיג הגדול שהוציא את עם ישראל ממצרים, נתן להם את עשרת הדיברות והוביל אותם עד לפתח הארץ המובטחת, נענש למות במדבר רק בגלל שהיכה את הסלע. הייתכן?!

חצי דרך אינה מספיקה. המאמין, העובד את ה׳ והמנהיג בישראל אינם יכולים לבחור רק את החלקים המהנים. כאשר בוחרים בחצי, נשארים קרחים מכאן ומכאן.

ישנה שיטה ישנה שמסייעת לזכור דברים: קשירת קשר. המסורת היהודית מספרת שכך נהגו חכמי המשנה, ולהבדיל – שרי פרעה. גם היום, יהודים קושרים קשרים מדי יום בשביל לזכור. מדוע קשר מונע שכחה? האם הבורא בעצמו גם עשה כך?

משה רבינו 'סומך' את יהושע, הוא בתורו סומך את תלמידיו, וכך נסמכים הזקנים שבכל דור – איש מפי איש עד משה רבינו. מדוע נפסקה השלשלת הזו? ומתי?

ליהודים יש תרי"ג (613) מצוות, ולאומות העולם יש שבע מצוות בני נוח. אך יש כלל אחד ששייך לכולם באופן אחיד: להיות "מענטש" [בן-אדם].

לעתים אנו נתקפים בגעגועים לאירועים מהעבר או בצימאון רגשי למצבים מסוימים. האם הרגשות הללו הם גחמה של התרפקות נוסטלגית, לעיתים מדומיינת, שיש להדחיק? או שמא הגעגוע והצימאון הינם מרכיב שמרווה ומנחם?

עד כמה אתה בלתי משוחד בקבלת החלטות אישיות? האם אתה אוביקטיבי עם עצמך? חמש בנות מאתגרות את משה רבינו. בתגובתו המפתיעה, הוא מלמד אותנו שיעור במודעות עצמית.

מתי הבקיעו חיילי בבל את חומת ירושלים, בי״ז או בט׳ בתמוז? מחלוקת בין התלמוד הבבלי והירושלמי שבאה על פתרונה באמצעות ניתוח אסטרטגיה מלחמתית תנ״כית, והכרה שהבורא תמיד נותן הזדמנות להפוך את המציאות העגומה לטוב.

קורה שאנשים פוגעים בנו, פיזית או נפשית. אנו לא נוקמים. וכשהם מתנצלים, אנו אפילו מוחלים. אך לעתים נשארת בלבנו טינה, שריטה בלב. כיצד ניתן להיפטר מהטינה ולטהר את הלב?

מדוע נקבר משה רבינו בחוץ לארץ? מדוע נשיאי חב״ד טמונים כולם בחוץ לארץ? משא מיסטי מרתק על מחויבות של מנהיג לאנשי קהילתו, ועל התמיכה שהוא מספק להם אף לאחר הסתלקותו.

הסטטיסטיקה נותנת לנו אפשרות לחיזוי התנהגות של ציבור בעתיד. האם זה סותר את עקרון הבחירה החופשית שיש לאדם בכל רגע נתון? מסתבר שהרמב״ם והראב״ד התווכחו ממש על זה כבר לפני שמונה מאות שנה.

חג פסח שני נותן הזדמנות נוספת לאלו שלא יכלו לחגוג את חג הפסח הראשון. מכך למדים ש"אין דבר אבוד" ותמיד אפשר לתקן. אך האם רעיון זה נאמר גם בנוגע לחטאים חמורים ביותר? סיפורו של חוטא שלמרות שֶׁבַּת קול מן השמים הכריזה שהוא לא מוזמן לחזור, ובכל זאת, גם הוא קיבל הזדמנות נוספת.

הבורא מזהיר את אדם הראשון שלא לאכול מעץ הדעת, אחרת הוא ימות באותו יום! אדם עובר על הציווי ונפטר בשיבה טובה – 930 שנה מאוחר יותר... מדוע הוא לא נפטר באותו יום?! מה המסר עבורנו? וכיצד כל זה קשור לקרבנות הנשיאים, אירוע שארע כמעט אלפיים חמש שנה מאוחר יותר?