נשא: הֱיֵה חָכָם, וְהִתְנַצֵּל

נ

הבורא מזהיר את אדם הראשון שלא לאכול מעץ הדעת, אחרת הוא ימות באותו יום! אדם עובר על הציווי ונפטר בשיבה טובה – 930 שנה מאוחר יותר... מדוע הוא לא נפטר באותו יום?! מה המסר עבורנו? וכיצד כל זה קשור לקרבנות הנשיאים, אירוע שארע כמעט אלפיים חמש שנה מאוחר יותר?

מה הקשר בין מניין שנותיו של אדם הראשון לחנוכת המזבח?

בנוגע ל׳קערת כסף׳ אחת, מפרש רש״י: ״מנין אותיותיו בגימטריא תתק״ל (930) כנגד שנותיו של אדם הראשון״.

ולכאורה אינו מובן:

כאשר מעיינים בפירוש רש״י על הפסוקים הבאים, רואים שעל כל פרט הוא מוסיף הסבר על שייכות אותו פרט לחנוכת המשכן והמזבח.

(גילו של נח כאשר הוליד ילדים – ענין שקשור עם ״קיום העולם״, ״כנגד אברהם… יצחק… יעקב״ – ענין שמדגיש את זכותם של בני ישראל, ״כנגד התורה שניתנה מידו של הקב״ה״ – ענין של התעוררות בנוגע לתורה ומצוות, וכיוצא בזה.)

וצריך להבין, מהי השייכות של ״שנותיו של אדם הראשון״ לענין חנוכת המשכן, שלכן הביאו ״קערת כסף״ שהיה ״מנין אותיותיו תתק״ל כנגד שנותיו של אדם הראשון״?!

מותו של אדם הראשון מזכיר את חטאו

יתירה מזו: בשעה שמזכירים את ״שנותיו של אדם הראשון״, נזכר ה׳בן חמש למקרא׳, שבעצם, אדם הראשון – שהיה יציר כפיו של הקב״ה – היה אמור לחיות עד אין סוף באופן של ״וחי לעולם״, אלא מכיון שאירע ענין בלתי רצוי (״ביום אכלך ממנו״ גו׳) יצא מזה עונש של הפסק החיים, ולכן חי רק 930 שנה…

ואם כן, כשמדברים על ״שנותיו של אדם הראשון״, נזכרים בענין בלתי רצוי.

מתחזקת אם כן השאלה: מהי השייכות של עניין זה לחנוכת המשכן?!

מדוע אדם הראשון לא מת באותו יום שאכל מעץ הדעת?

ויובן בהקדים שאלה עצומהבפרשת בראשית:

בפרשת בראשית מסופר שהקב”ה ציווה על האדם הראשון, ״מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות״. ממשיך ה׳בן חמש למקרא׳ ללמוד את הפרשה, ורואה שאדם הראשון חי 930 שנה… נשאלת מיד השאלה: איך אדם הראשון חי תתק״ל שנה?! הוא הרי אכל מ״עץ הדעת״ והקב״ה אמר לו ש׳ביום אכלך תמות׳![1]

ועל פי ביאור שאלה זו, יובן מדוע מציינים את הענין של ״שנותיו של אדם הראשון״ בנוגע לחנוכת המשכן.

[1] .. במדרש כתוב ש״כי ביום אכלך ממנו מות תמות״ הולך על ״יומו של הקב”ה״ ש״יומו של הקב”ה אלף שנים״, ולכן ״ראוי הי׳ (אדם הראשון) לחיות אלף שנים״, אלא שבפועל הוא חי רק תתק״ל, כי ״שבעים שנה חיסר אדם משנותיו ונתן לדוד״.

רש״י לא מביא זאת בפירושו, כי זה לא מתאים לפשוטו של מקרא, כי על פי פשוטו של מקרא, ״ביום אכלך״ הולך על יומו של אדם הראשון, ולא על יומו של הקב”ה״.

ועל דרך זה, זה שכתוב במדרש שאדם הראשון נתן 70 שנה משנותיו לדוד המלך – זה ענין שאין לו מקום בפשוטו של מקרא.

הוא חזר בתשובה, והיה לו גם תירוץ

כשהקב”ה תבע מאדם הראשון: הייתכן שאכלת מעץ הדעת? הוא ענה: ״האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל״. אכן היה בזה ענין בלתי רצוי, כיון ש״כפר בטובה״, אך בפשטות הכתובים יש בזה מענה לשאלת הקב”ה:

הקב”ה הרי אמר לאדם הראשון שהוא נותן לו ״עזר כנגדו״. לאחר מכן ברא את האישה ״ויביאה אל האדם״. מכך מובן בפשטות שהאשה היא ה״עזר כנגדו״ שעליו דיבר הקב”ה.

טוען אדם הראשון: כיון שאותה אשה שהקב”ה נתן לו בתור ״עזר כנגדו״ – נתנה לו את הפרי, הוא חשב שזוהי שליחות מהקב”ה ולכן הוא אכל.

ואנו רואים שתשובתו התקבלה, אפילו שנהג היפך רצון ה’.

מדוע? כי התירוץ שלו הגיע בהקדמה של רגשות תשובה. כשהאדם ואשתו שמעו ״את קול ה׳ אלקים מתהלך בתוך הגן״, הם התחבאו – ״ויתחבא האדם ואשתו מפני ה׳ אלקים״ – התחבאות שמבטאת רגש של תשובה. הם הבינו ש״עירומים הם״ – ״מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו הימנה״ (רש״י), וגם בפשטות, הוא הבין שבענין זה הוא לא היה צריך לציית לאשתו…

ומכיון שאדם הראשון חזר בתשובה, והיה לו גם תירוץ מתקבל על הדעת – בגלל שזה הגיע מהאשה ״אשר נתת עמדי״ הוא חשב שזו שליחות מהקב”ה – לכן תירוצו התקבל אצל הקב”ה…

היהדות סומכת רבות על שיקול דעתה של האשה

וכפי שאנו רואים, שביהדות סומכים על כשרותן של נשים בישראל בנוגע לעניינים רבים, עד כדי כך שאת הדין ש״עד אחד נאמן באיסורין״ לומדים מהעובדה שכל עניני כשרות האכילה ושתיה, טהרת המשפחה ונרות שבת קודש, שהם שלשת הדברים שבית ישראל נשען וקיים עליהם, ניתנו ל״עד אחד״ – אישה ובת בישראל.

ובמכל שכן וקל וחומר, כשמדברים על חוה… שהיא מאלה שמנוחתם כבוד ב״מערת המכפלה״, עם כל הפלאות שאומרים על ״פני חוה״ שאפילו האימהות לא הגיעו ליופיה, וּודאי שלא מדובר רק על יופי כפשוטו בגשמיות, אלא העיקר הוא יופי רוחני,

(ודאי שהיה בהן גם יופי גשמי, כפי שרואים אצל שרה, ש״ויראו המצרים את האשה כי יפה היא מאד״, שמכיון שיופיה הפליא את המצרים שהיו ב״ערוות הארץ״, מוכרחים לומר שהיה זה יופי גשמי, אך העיקר היה יופי רוחני),

זאת אומרת, שאצל האמהות – הנשמה היתה עיקר, ויופי הנשמה האיר גם בגוף, ועל אחת כמה וכמה אצל חוה,

וזו היתה טענת אדם הראשון, שכיון שה”עזר כנגדו” שנתן לו הקב״ה היא זו שנתנה לו ״מן העץ״, לכן הוא אכל…

על פי זה מובן, מדוע לא אירע ״ביום אכלך ממנו מות תמות״, וזאת מכיון שעשה תשובה והיתה לו טענה מתקבלת על הדעת.

התשובה של אדם הראשון דחתה את גזר דינו ב-930 שנה

מכאן רואים את הפלאת התשובה ועד כמה גדול כוחה, שאע״פ שהקב״ה אמר לו ״ביום אכלך ממנו מות תמות״, פעלה התשובה שיהיו לו חיים, ולא רק ״והיו ימיו מאה ועשרים שנה״ אלא חיים ארוכים ביותר – 930 שנה!

על-פי-זה מובנת השייכות בין מנין שנותיו של אדם הראשון לחנוכת המשכן והמזבח.

כללות ענין המשכן כיפר על חטא העגל, ז.א. שהמשכן ענינו היה כפרה. על-דרך-זה בכללות ענין המזבחות שהיו קשורים עם כפרה, כי על המזבח הקריבו את הקרבנות שכיפרו על ענינים בלתי רצויים, וכמו כן מוצאים את ענין הכפרה בקרבנות של נח, שהיה אצלו “וירח ה’ את ריח ניחוח גו'”, ועל-דרך-זה אצל אברהם, ועל-דרך-זה בדורות שלאחר מכן, עד למזבח שהיה במשכן.

ולכן, כאשר מדברים על חנוכת המשכן והמזבח הקשורים עם כללות ענין הכפרה, מביאים את ״מנין שנותיו של אדם הראשון״ שבזה מודגש כחה העצום של התשובה, שפעלה אריכות ימים של 930 שנה.

משיחת מוצאי שבת קודש פרשת נשא, ה׳תשל״ט

(שיחות קודש תשל״ח עמוד ל״ו ואילך)

עזרי הוראה

לפרסום רעיונות, הארות וסיפורים בנושא, אנא שלחו אותם כאן למטה

החשבון שלי

ברוכים הבאים אורח (כניסה)

חיפוש

תגיות