קורה שאנשים פוגעים בנו, פיזית או נפשית. אנו לא נוקמים. וכשהם מתנצלים, אנו אפילו מוחלים. אך לעתים נשארת בלבנו טינה, שריטה בלב. כיצד ניתן להיפטר מהטינה ולטהר את הלב?
מה מיוחד בסיפור עם הנחש?
בנוגע ללימוד פסוק בפרשת השבוע עם פירוש רש”י – נתעכב על הפסוק “ויתפלל משה בעד העם”, שעליו מפרש רש”י: “מכאן למי שמבקשים ממנו מחילה שלא יהא אכזרי מלמחול”.
וצריך להבין: בפרשיות שלפני זה מצינו כמה וכמה מאורעות שבני ישראל פגעו בכבודו של משה רבינו, ואף אל פי כן, התפלל משה רבינו עבורם ודאג לכל צרכיהם כו’. ואם כן, מהו החידוש בפסוק שבפרשתנו ש”מכאן” דוקא למדים ענין חדש שלא למדנו עד עתה, “למי שמבקשים ממנו מחילה שלא יהא אכזרי למחול” – הרי רואים זאת בהנהגתו של משה רבינו בכמה וכמה מאורעות שלפני זה?!
קושיא זו גדולה יותר – כאשר מעיינים במקור לפירוש רש״י שצויין על ידי מפרשים – במדרש תנחומא . . ששם מוסיף: “וכן הוא אומר ויתפלל אברהם אל האלקים וירפא האלקים את אבימלך ואת אשתו גו'”, ואם כן, מכיון שמצינו כבר הנהגה זו (“למי שמבקשים ממנו מחילה שלא יהא אכזרי למחול”) אצל אברהם אבינו, מדוע מפרש רש”י “מכאן למי שמבקשים ממנו כו'”?!
יתירה מזו – אצל אברהם מודגש הדבר עוד יותר מאשר בפסוק שבפרשתנו, ומב’ טעמים: (א) הפגיעה באברהם אבינו בלקיחת שרה לבית אבימלך גדולה יותר מהפגיעה במשה רבינו על ידי זה שדיברו אודותיו, ואף על פי כן התפלל אברהם עבור אבימלך. (ב) אצל אברהם נאמר “ויתפלל אברהם גו’ וירפא אלקים גו'” ללא כל תנאי, ואילו בפרשתנו הי’ תנאי בדבר – “עשה לך שרף . . והי’ כל הנשוך וראה אותו וחי”!
וכפי שיתבאר לקמן.
מדוע היה משה צריך לשלם מכיסו עבור הנחש?
הביאור בפירוש רש״י – בהקדים ״קלאץ-קשיא״ נוספת:
בפסוק שלאחרי זה נאמר: ” וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף גו'”. וצריך להבין: מהו הדיוק ד”עשה לך” דוקא?!
ליתר ביאור: הבן חמש למקרא זוכר מה שלמד בפרשת בהעלותך[1] “עשה לך שתי חצוצרות כסף גו'”, ששם מפרש רש”י: “עשה לך – משלך”. ועל פי זה – יפרש גם כאן “עשה לך שרף” – “משלך”, היינו שה”שרף” שנעשה מנחושת, היה צריך להיות עשוי משל משה.
וצריך להבין: בשלמא בנוגע לחצוצרות – מובן הטעם שהיו צריכים לבוא משל משה דוקא, מכיון שמטרתם “שיהיו תוקעין לפניך כמלך”, וגם: “אתה עושה ומשתמש בהם ולא אחר” (כמובא בפירוש רש”י), אבל בנדון דידן – אין כל סיבה לכאורה שה”שרף” יהיה משל משה דוקא, ואדרבה – מכיון שענינו לרפא את אלו שנפגעו מהנחשים השרפים, כתוצאה מכך שפגעו בכבודו של משה, הרי מתאים יותר, לכאורה, שה”שרף” יהיה משל ציבור, ולא משל משה, ומדוע נאמר “עשה לך”, משלך?!
הקב״ה הורה למשה לשלם על הנחש מכיסו, להראות שלא נשארה אפילו שריטה
ביאור הענין:
עצם ההנהגה שאדם שפגעו בו ומבקשים ממנו מחילה, עליו להענות לבקשה זו – אינו חידוש שלמדים בפרשתנו, שכן, ענין זה מצינו כבר אצל אברהם ואבימלך, שלאחרי שאבימלך ביקש מחילה מאברהם, נענה אברהם לבקשתו והתפלל עבורו.
החידוש שבפרשתינו הוא, איפוא, בנוגע לאופן המחילה – “שלא יהא אכזרי מלמחול”: יתכן מצב שכאשר מבקשים ממנו מחילה – אומר שמוחל, ומוכן אפילו לעשות לו טובה (להתפלל עבורו, וכיוצא בזה), אבל אף על פי כן, בנוגע להרגש הלב – נשארה עדיין טינה בלבו על חברו.
אמרו חכמינו זכרונם לברכה[2] “הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתם ואינן משיבין כו’, עליהן הכתוב אומר[3] ואוהביו כצאת השמש בגבורתו”. אמנם, הדיוק הוא שאינם משיבים כו’, אבל בנוגע להרגש שבלב – יתכן שעדיין נשארת טינה וקפידא בלבו, אף שפעל בעצמו שהדבר לא יזיק לחבירו…
אמנם, מחילה כזו היא באופן של אכזריות – כי: מכיון שאינו משיב לו כגמולו חס ושלום, ומוכן אפילו להתפלל עבורו שיהיה לו כל טוב, אם כן, מה איכפת לו להסיר מלבו כל שמץ של טינה וקפידא (לא רק שקפידא לא תזיק, אלא שלא תהיה קפידא כלל)?! ומכיון שכן, הרי כאשר אינו מסיר מלבו טינה זו – אין זה אלא תנועה של אכזריות!
ועל זה בא הלימוד שלמדים מפרשתנו – “מכאן למי שמבקשים ממנו מחילה שלא יהא אכזרי מלמחול”: ציווי הקב”ה למשה רבינו “עשה לך שרף”, “משלך” דוקא – בא ללמדנו עד כמה נדרש להסיר את הטינה מלבו מכל וכל, עד כדי כך, שהקב”ה צוה למשה רבינו שה”שרף” שנועד לרפואת בני ישראל על דיבורם אודות משה רבינו – יהיה משלו דוקא, להראות שלא נשאר אצלו כל שמץ של טינה על בני ישראל.
משיחת שבת פרשת חוקת, רשימת השומעים בלתי מוגה.
(תורת מנחם ה’תשד”מ חלק ג׳ ע’ 2090)
