![](http://jewishinsights.org/wp-content/uploads/2023/12/vayechi-5784-plain-720x432.png)
היהדות מלמדת אותנו לא לקבל דברים כפשוטם,
אלא לחקור מהי המשמעות האמיתית.
לא כל מה שנראה טוב הוא באמת טוב.
כשהבורא סיפר לנח שהוא מתכנן להשמיד את האנושות, ולהשאיר רק את נח ומשפחתו בחיים, נח לא התפלל להצלת האנושות ולא התחנן על חיי שכניו ומכריו, אלא קיבל את הדין בהשלמה. מדוע הוא לא נהג כמשה רבינו, שדפק על השולחן ומנע את הענשת בני ישראל?
קריאה נכונה של המציאות, והבנה מעמיקה כיצד ראוי לשפוט אנשים אחרים, תשפוך אור על נימוקיו של נח, וּתְלַמֵּד אותנו כיצד לשפוט אחרים.
חטא עץ הדעת, המקור לכל החטאים בהיסטוריה, היה יכול להימנע אם הבורא היה מדבר ישירות עם האישה ולא דרך בעלה. כשהקדוש-ברוך-הוא נתן את התורה לעם ישראל הוא שינה איסטרטגיה, ושלח את משה רבינו לדבר עם הנשים ורק לאחר מכן עם הגברים. מה יכול ללמוד כל גבר יהודי מהסיפור הזה, בהתנהלות המשפחתית שלו?
אם הקדוש-ברוך-הוא דורש מיהודי שמירה מלאה של תורה ומצוות – מדוע הוא מערים עליו קשיים רבים בדרך? האם המאמץ בחיים הוא מעמסה מיותרת או מסלול בטוח לסיפוק ואושר פנימי יותר?
רעיון שמבאר את סוד העמל בעולם, וגם מעניק לנו טיפ: כשאנו משקיעים, אנו הופכים להיות ׳שותפים׳ של הבורא, ואז יכולים גם לחוות דעה על מה שמתרחש כאן…
למי אמור לדאוג צדיק שחי בשכנות לאנשים חוטאים, לעצמו ולמשפחתו בלבד? לצדיקים המועטים שקיימים? או אולי דווקא גם לרשעים? התורה מספרת על שלושה צדיקים מפורסמים שחיו בסיטואציה כזו: נח, אברהם ומשה. הרבי מנתח את הטקסט ומראה למי דאג כל אחד מהם, ואת מי מהם אנו אומרים לחקות?
האם ההשגחה העליונה חלה על כל דבר שקורה בעולם, או על הדברים הכלליים והחשובים בלבד? בירור בדעת הרמב״ם בספרו מורה הנבוכים, התחקות אחר חידושו של הבעל-שם-טוב מייסד תורת החסידות, ומבט לראָיה לדבריו שאדמו״ר הזקן מצא בתלמוד. וכתמיד, איך כל זה רלוונטי לחיי היום יום שלנו…
רבים מאיתנו מכירים את ההלכה שמצווה לענג את השבת, ואת ההבטחה שההוצאות על סעודות השבת אינן חלק מהתקציב השנתי שנגזר עלינו בראש השנה אלא בונוס שניתן מהשמים. אך יש בהלכה הזו פרט פחות מוכר: אדם שאין לו אפילו חפצים למשכן, עליו לא חלה המצווה להרבות בהוצאות שבת.
לכאורה, הלוא הקב״ה אומר: ״לְווּ עלי ואני פורע!". מדוע אדם חסר כל לא ילווה כספים להוצאות השבת, ויסמוך על הבורא שיעזור לו לפרוע?
יעקב אבינו יוצא מהארץ ופוגש מלאכים. הזוהר מציין נקודה מעניינת: כשיעקב יצא מבאר שבע לכיוון חרן כתוב ש״ויפגע במקום״ - הוא היה צריך למצוא את תחנת העצירה שבה יישן ויחלום על מלאכים. לעומת זאת, בחזרתו מחרן לבאר שבע, 22 שנים מאוחר יותר, נאמר: ״ויפגעו בו מלאכי אלקים״ - המלאכים הם שהלכו אליו.
מה השתנה? מה גרם לכך שהמלאכים מתגלים אליו בהקיץ, והם אלו שמחפשים אותו?
יעקב אבינו קורא לבנו יוסף, ומבקש ממנו לקבור אותו במערת המכפלה. בהזדמנות זו הוא מסביר לו מדוע קבר את אימו רחל על אם הדרך, ולא הביא אותה למערת הקבורה המשפחתית: משום שכשיובלו לגלות בעתיד, הם יתפללו בדרך על קברה, והיא תעתיר בעדם.
וככלות הכול, איך יכול היה יעקב להקריב אותה עבור בני ישראל כאלף שנים מאוחר יותר?
יוסף הצדיק הושלך לבית הסוהר על לא עוול בכפו, ושם הוא פוגש את שר המשקים ושר האופים. יוסף מנצל את ההזדמנות, ומבקש את עזרתם להיחלץ מהמאסר. אך כתוצאה מכך הוא נענש משמיים ונותר בכלא שנתיים נוספות. למה?! האם ניצול הזדמנויות מראה על חוסר באמונה?! השילוב הראוי בין התנהלות בדרך הטבע לבין ביטחון מוחלט בה’.
בתורה ישנם כמה סוגי עונשים, אך כלא אינו אחד מהם. מה שמסופר בתורה על אודות השלכת יוסף והשרים לכלא במצרים, היו חוקי מצריים, אך לא חוקי התורה. בתורה אין עונש מאסר.
יוסף הצדיק ידוע בטוב לבו, אשר בשנות הרעב כשירדו יעקב ובניו למצרים, הנה ״ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו״. אך יחד עם זה הוא גם פרנס את כל מצרים - ערוות הארץ, ואפילו את כהני מצרים שמסמלים את תוקף הטומאה, גם אותם הוא פרנס.
אך מהיכן הוא למד לנהוג כך? מי לימד אותו שגם כשנתקלים באנשים שהם מסמלים את תוקף הקליפה, גם בהם צריך לנהוג בחסד ובכבוד? גם להם צריך לתת צ׳אנס, ולקוות שישנו את דרכם?
יוסף מביא את שני בניו – מנשה ואפרים – להתברך מיעקב לפני מותו. יעקב מפתיע ושם את ידו הימנית על אפרים הצעיר, ואת ידו השמאלית על מנשה המבוגר. יוסף מזנק ומבקש מאביו לתקן את הטעות, ולשים את יד ימינו על ראש הבכור. מה הקפיץ כל-כך את יוסף? מה יקרה באם הבכור יקבל את הברכה ביד שמאל? מדוע הוא כל כך הזדעק?
שיחה על אפליה בין אחים, ועל כיבוד אב שהביא את יוסף לנשוך שפתיים במשך 17 שנה!