רבים מאיתנו מכירים את ההלכה שמצווה לענג את השבת, ואת ההבטחה שההוצאות על סעודות השבת אינן חלק מהתקציב השנתי שנגזר עלינו בראש השנה אלא בונוס שניתן מהשמים. אך יש בהלכה הזו פרט פחות מוכר: אדם שאין לו אפילו חפצים למשכן, עליו לא חלה המצווה להרבות בהוצאות שבת.
לכאורה, הלוא הקב״ה אומר: ״לְווּ עלי ואני פורע!". מדוע אדם חסר כל לא ילווה כספים להוצאות השבת, ויסמוך על הבורא שיעזור לו לפרוע?
תולדות: ביטחון בהשם – על חשבון מי?
ת