במשך קרוב לאלפיים שנה אנו לומדים בתלמוד סיפור מוזר, על קטטה מילולית בין הכוהן הגדול והרבנים ראשיים, במוצאי יום הכיפורים. ואנו תוהים לעצמנו, האומנם כך מתנהגים האישים הבכירים ביותר בעם היהודי?! רק בשנת 1968 הסביר הרבי את המשמעות הפנימית של השיח.
לאחר חודשים ארוכים של בנייה ותרגולים, אהרן חונך את המשכן, אך לאכזבת כולם – לא יורדת אש מן השמים. משה מצווה אל אהרן להקריב עגל ואז הכל מסתדר. מה היה כל כך חשוב בעגל הזה?
רבי שמעון בר יוחאי, רבי אלעזר בנו, והרבי מליובאוויטש, שוזרים - כל אחד בדרכו - רגשי נוחם בלבבות השבורים של העם היהודי. נחמה שמתחילה בתלמוד, מעמיקה בזהר, ומקבלת אור חדש בתורת החסידות.
בתקופת בית המקדש השני רבו ה"צדוקים" בישראל, והיה חשש שאפילו הכהן הגדול הינו צדוקי. מסיבה זו, לפני התקדש יום הכיפורים, השביעו בין הדין את הכהן הגדול שיעשה את עבודתו על פי המסורת היהודית האותנטית. לאחר מכן, היו זקני בית הדין והכהן הגדול פורשים ובוכים. מה היה כל כך טראומטי בזה שגרם להם לפרוץ בבכי?
במהלך התפילה אנו פונים לבורא העולם, ומבקשים ממנו את כל צרכינו: חיים, בריאות, פרנסה וכן הלאה. אך מדוע אנו מנדנדים שלוש פעמים ביום? פעם ביום לא תספיק? ובכלל, מה אם יש לי כבר כל מה שאני צריך, על מה אני אמור להתפלל?!