אחרי – קדושים: מדוע הם בכו?

א

השיעור לפ’ אחרי-קדושים

לזכות הרה”ת הרב שלום דוב בער וזוגתו מרת חיה מושקא, ובנותיהם, ברכה ליפשא, עליזה, ושיינדל שיחיו שוחאט

בתקופת בית המקדש השני רבו ה"צדוקים" בישראל, והיה חשש שאפילו הכהן הגדול הינו צדוקי. מסיבה זו, לפני התקדש יום הכיפורים, השביעו בין הדין את הכהן הגדול שיעשה את עבודתו על פי המסורת היהודית האותנטית. לאחר מכן, היו זקני בית הדין והכהן הגדול פורשים ובוכים. מה היה כל כך טראומטי בזה שגרם להם לפרוץ בבכי?

למה בכה הכהן? ומדוע הזקנים חושדים, משביעים ואז בוכים?

כותב הרמב”ם1: “בימי בית שני צץ המינות בישראל, ויצאו הצדוקין – מהרה יאבדו – שאינן מאמינין בתורה שבעל-פה, והיו אומרין שקטורת של יום הכפורים מניחין אותה על האש בהיכל חוץ לפרוכת, וכשיעלה עשנה מכניס אותה לפנים לקדש הקדשים. הטעם, זה שכתוב בתורה2 כי בענן אראה על הכפרת, אמרו כי הוא ענן הקטורת. ומפי השמועה למדו חכמים שאין נותן הקטורת אלא בקדש הקדשים לפני הארון, שנאמר3 ונתן הקטורת על האש לפני ה’. 

ולפי שהיו חוששין בבית שני שמא כהן גדול זה נוטה לצד מינות, היו משביעין אותו ערב יום הכפורים, ואומרים לו, אישי כהן גדול, אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ושליח בית דין, משביעין אנו עליך במי ששכן את שמו בבית הזה, שלא תשנה דבר שאמרנו לך, והוא פורש ובוכה – על שחשדוהו במינות, והן פורשין ובוכין – לפי שחשדו למי שמעשיו סתומין, שמא אין בלבו כלום”.

ולכאורה, תמוה ביותר: מה מקום להנהגה זו – להשביע את הכהן הגדול שלא ישנה כו’, ואחר-כך לבכות על שחשדוהו?! ממה-נפשך: אם פעולה זו (שהשביעוהו מפני החשד) אינה רצויה – מדוע משביעים אותו מבלי לבדוק את מעשיו; ואם זהו דין בתורה שבכל אופן צריכים להשביעו – מה יש לבכות, הרי בכך מקיים את ציווי הקב”ה?

גם צריך להבין: מה פשר בכיו של הכהן הגדול על שהשביעוהו – מהי אשמתו שחושדים בו?!

לפעמים צריכים לנקוט בצעדים קשים, אך הרגישות נשארת

והביאור בזה: 

“הוא פורש ובוכה” – ע”פ מה שאמרו חז”ל4 “אין אדם נחשד אלא אם כן כו'”, היינו, שעצם העובדה שחושדים בו מוכיחה שיש לו שייכות לדבר, כי אילו ענין זה לא היה שייך אצלו כלל, לא היתה אפשרות שיחשדוהו על כך.5

“והן פורשין ובוכין – לפי שחשדו למי שמעשיו סתומין, שמא אין בלבו כלום”:

הסיבה לכך שהוצרכו להשביעו (למרות שעל-ידי-זה מראים שחושדים בו) היא – כדי להיות בטוחים שעבודת הקטורת דיום-הכיפורים בקדש הקדשים תהיה כדבעי.

דהנה, עבודת הקטורת דכהן גדול ביום הכיפורים לפני ולפנים, היא – ענין הכי נעלה הנוגע לכלל ישראל על כל השנה כולה.

בנוגע לעבודת הפר ושעיר – ישנם בזה חילוקי דרגות, הקרבן של הכהן גדול בני ביתו ושבטו, הקרבן של כלל ישראל כו’, ושאר קרבנות כיוצא בזה; מה-שאין-כן עבודת הקטורת דיום הכיפורים – היא עבודה אחת ויחידה… עבודה שנעשתה “אחת בשנה”6 – ביום הקדוש, במקום הכי מקודש – קדש הקדשים, ועל-ידי היהודי הכי מקודש מכל כלל ישראל, “גוי קדוש” – “ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים”7.

ומפני גודל העילוי והחשיבות דעבודה זו – היה הכרח לעשות את כל ההשתדלות האפשרית כדי להבטיח שעבודה זו תהיה בתכלית השלימות, וזאת – גם אם בשביל זה יצטרכו להראות שחושדים ביהודי.

ואף על פי כן, מצד הרגש דאהבת ישראל – הרי העובדה שהיו צריכים לחשוד ביהודי, עם היותה על פי ציווי התורה, נגעה ללבם כל כך, עד כדי דמעות, הבאות ממותרי מוחין8, היינו, שככל שמעמיק להתבונן בשכלו בדבר זה, אין מוחו יכול להכיל צער זה, עד כדי כך שהדבר בא לידי ביטוי בדמעות ממש !

למד לקח מהזקנים 

ומזה רואים את גודל הפלאת הענין דאהבת ישראל: מדובר אודות ערב יום הכיפורים – שעה שהכל עסוקים בהכנותיהם לקראת יום הקדוש, “קץ מחילה וסליחה לישראל”9, וזקני בית-דין עושים את ההכנות האחרונות כדי להבטיח שעבודת הקטורת דיום הכיפורים לפני ולפנים תהיה כדבעי – להשביע את הכהן גדול, ולאחרי שמילאו את החובה המוטלת עליהם – על פי תורה – בענין הכי חשוב והכי חיוני, היו פורשין ובוכין, מפני שהיו צריכים לחשוד ביהודי! וענין זה נעשה הלכה ברמב”ם בנוגע לאופן ההכנה לעבודת יום הכיפורים!!

אם צריכים לימוד והוראה אודות גודל החשיבות דאהבת ישראל – מספיקה הלכה אחת זו !

וכאמור, בית המקדש הגשמי אמנם אינו קיים, אבל אף על פי כן, ישנם כל הענינים בעבודה הרוחנית, במחשבה ובדיבור (עבודת התפלה), ואפילו במעשה – באותם ענינים שאינם תלויים עם זמן הבית, וכן בנדון-דידן – ההוראה שלמדים מענין הנ”ל אודות גודל החשיבות דאהבת ישראל.

ביאור הקשר דכל הנ”ל לשמחת תורה:

…רואים במוחש שבשמחת תורה עלול לקרות מצב שלא יקפידו כל כך בכבודו של יהודי, ועד שיתכן אפילו שיתנו לו דחיפה. ועל זה בא הלימוד והוראה הנ”ל, עד כמה צריכים להקפיד על כבודו של יהודי. שכן אפילו כאשר זקני בית דין מילאו את החובה המוטלת עליהם, ואמרו לכהן גדול משביעין אנו עליך שלא תשנה דבר שאמרנו לך, [ויותר מזה – לא אמרו מאומה], נגע הדבר ללבם עד כדי בכיה. 

…ומטעם זה מדברים עתה על ענין זה, שאם ישנו מישהו שיש לו ספק שמא דחף את חבירו שלא לשמה… הנה הכל מחול לו כו’, אם יבקש מחילה וסליחה מחבירו! וענין זה צריך להיות נוגע בנפשו עד כדי בכי’!!

משיחת ש”פ בראשית – התוועדות ב׳ – ה’תשמ”ה, בלתי מוגה

(תורת מנחם, ה׳תשמ״ה, ח”א ע’ 447)

עזרי הוראה

לפרסום רעיונות, הארות וסיפורים בנושא, אנא שלחו אותם כאן למטה

החשבון שלי

ברוכים הבאים אורח (כניסה)

חיפוש

תגיות