ויקרא: כמה כבר אפשר לבקש?

ו

השיעור לפ’ ויקרא נתרם

לע”נ הרה”ח ר’ מרדכי ב”ר מרדכי ע”ה גורארי׳, רב קהילת חברת ש”ס – בית מרדכי, קראון הייטס. נלב”ע ג’ ניסן ה‘תש”פ

 

ע”י משפחתו שיחיו

במהלך התפילה אנו פונים לבורא העולם, ומבקשים ממנו את כל צרכינו: חיים, בריאות, פרנסה וכן הלאה. אך מדוע אנו מנדנדים שלוש פעמים ביום? פעם ביום לא תספיק? ובכלל, מה אם יש לי כבר כל מה שאני צריך, על מה אני אמור להתפלל?!

תפילה אמיתית היא קשר

אמרו חז”ל: “תפלות כנגד תמידין תקנום”, כלומר, בזמן שאין בית-המקדש קיים, שאז אי-אפשר ואסור להקריב קרבנות – תיקנו את ענין התפלה כנגד תמידין, תפלת שחרית כנגד תמיד של שחר, ותפלת מנחה כנגד תמיד של בין הערביים.

ומזה מובן, שיש קשר ושייכות בין תוכן ענין הקרבן לתוכן ענין התפלה: “קרבן” הוא מלשון קירוב, היינו, קירוב האדם להקב”ה. וזהו גם תוכן ענין התפלה – שמלבד הענין דבקשת צרכיו, “חננו מאתך חכמה בינה ודעת”, “רפאנו כו'”, “ברך עלינו כו'”, הרי תכליתה ועיקרה של התפלה – שעל ידה מתקרב האדם להקב”ה באופן נעלה יותר מכמו שהיה לפני כן (ע”י התפלה דאתמול).

והנה, קרבן התמיד (וכן התפלות שתיקנו כנגדו) הוא קרבן עולה, כולו לה’: קירוב אמיתי להקב”ה שייך כאשר העבודה היא “שלא על מנת לקבל פרס”, כי אם כדי להתקרב להקב”ה – בדוגמת קרבן עולה, שאין לבעלים חלק באכילת הקרבן, וגם לא לכהנים – שאז יש לבעלים טובת-הנאה, שכן, על-ידם זכה הכהן באכילת הקרבן, אלא כולו לה’.

דוגמא לדבר: קירוב בין אדם-לחבירו כדי שתצמח לו תועלת מסויימת, בעניני ממון, כבוד, וכיוצא-בזה – אין זה קירוב אמיתי, שהרי כוונתו לטובת עצמו, ולא עוד אלא שמנצל את חבירו (להתקרב אליו כו’) עבור התועלת שלו. קירוב אמיתי שייך, איפוא, כאשר אינו חושב אודות התועלת האישית שתצמח לו מכך, כי אם שחפץ להתקרב אליו, כמו: קירוב האב לבן, שאין זה כדי שהבן יכבד אותו, או כדי שיתמוך בו ויפרנס אותו כאשר יהי’ בן 119 שנה… כי אם קירוב עצמי, שאוהבו כנפשו!

ועד”ז מובן בנוגע לעבודה הרוחנית דקרבן תמיד – שהקירוב להקב”ה צריך להיות באופן של קרבן עולה, היינו, שאינו חושב אודות התועלת שתצמח לו כתוצאה מקיום התורה והמצוות, אלא הוא חפץ ומשתוקק להתקרב להקב”ה בקירוב עצמי.

אמנם, ע”י התפלה נמשכת ברכתו של הקב”ה בכל המצטרך לו, אבל אף-על-פי-כן, עצם התפלה להקב”ה אינה אלא מפני שחפץ להתקרב להקב”ה, בדוגמת קרבן עולה – כולו לה’.

בחושך ובאור

“את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים”:

יהודי יכול לחשוב שהעבודה דקרבן עולה, להתקרב להקב”ה באופן דכולו לה’ – שייכת רק “בבוקר”, כאשר נמצא במעמד ומצב של אור, הן ברוחניות – “נר מצוה ותורה אור”, והן בגשמיות – שחייו הם באופן של אור, מפני שאין לו דאגות, ועל-אחת-כמה-וכמה שאין לו צער חס-ושלום, ולכן, במעמד ומצב כזה יכול הוא להחליט – מתוך ישוב הדעת, שמחה וטוב לבב – להתקרב להקב”ה, עד לקירוב בדוגמת קרבן עולה, שכולו לה’.

אמנם, כאשר נמצא במעמד ומצב ד”בין הערביים”, היינו, שנדמה לו שמצבו אינו באופן של אור (כפי שצריך להיות), ויתכן שכן הוא באמת – כיצד יכול להתפלל להקב”ה באופן של קרבן עולה, שלא על מנת לקבל פרס, כי אם כדי להתקרב להקב”ה, הרי קודם כל עליו לדאוג לעצמו, לאשתו וילדיו, לספק להם את צרכיהם, ורק אח”כ יוכל להתפנות כדי לחשוב (מתוך ישוב הדעת) אודות הקירוב להקב”ה.

הנה על זה באה ההוראה והלימוד מפרשת היום — שהחיוב דקרבן תמיד הוא הן בבוקר והן בין הערביים: “את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים”, כלומר, עבודה זו צריכה להיות באופן תמידי, “עולת תמיד”, בכל מעמד ומצב, הן במצב של בוקר ואור, והן במצב של בין הערביים כו’.

י”ב תמוז תשד”מ

(תורת מנחם תשד”מ חלק ד’ עמ’ 1180)

עזרי הוראה

לפרסום רעיונות, הארות וסיפורים בנושא, אנא שלחו אותם כאן למטה

החשבון שלי

ברוכים הבאים אורח (כניסה)

חיפוש

תגיות