משיחת שבת פרשת כי כי-תישא ה׳תשכ״ה
א. ההיסטוריה של מחצית השקל
הקב״ה הורה שכל יהודי יתן מחצית השקל, ומכסף זה יקנו את הקורבנות. בכל שנה בר״ח אדר היו מתחילים להכריז על חובת הנתינה, ובר״ח ניסן, לאחר שנאסף הכסף, היו הכהנים קונים את קורבנות הציבור לשנה הבאה. גם בימינו, שהמצווה לא נוהגת לפועל, ממשיכים לקרא את פרשת שקלים בסביבות ר״ח אדר לזכר המצווה (מקור 1), וגם בכדי שכשיבא משיח במהרה בימינו, נהיה מורגלים במצווה (מקור 2).
הציווי הראשוני ניתן בפרשת כי־תישא, ובו הקב״ה מנחה את משה שאם ירצה לספור את בני ישראל – שלא יעשה זאת בצורה ישירה אלא יספור את חצאי השקלים שהם יתרמו, וכך יינצלו בני ישראל ממגפה (מקור 3).
ב. שאול ודוד סופרים את העם
דוד המלך ספר את העם בצורה ישירה, ועקב כך מתו אלפי יהודים במגפה. הגמרא במסכת ברכות מסבירה שדוד ‘הוכוון’ מלמעלה לטעות בדבר שכתוב במפורש בתורה – ׳כי תשא את ראש׳, כעונש על שהוא התבטא שלא כהוגן על הקב״ה (מקור 4-5).
הרבי מציין גם למסכת יומא, שקובעת שאסור למנות את ישראל בספירה ישירה, ומביאה ראיה לכך משאול המלך, שספר את חיילי צבא ישראל באמצעות אבנים וטלאים. כשנחש העמוני התכונן ללחום בישראל, גייס שאול את צבא בני ישראל וספר אותם באמצעות אבנים (מקור 6), ובהכנות למלחמת עמלק, ספר שאול את החיילים באמצעות טלאים (מקור 7).
ג. יש ספירה ויש ספירה
נשאלת השאלה, מדוע במסכת יומא מבססת הגמרא את איסור הספירה הישירה על סיפורי שאול בתנ”ך, במקום להביא הוכחה מחמשה חומשי תורה – ׳כי תשא׳? והביאור הוא, שישנם שני סוגים של ספירה – ספירת מצווה וספירת רשות. כשהתורה אומרת ׳כי תשא את ראש׳ היא מדברת על ספירת רשות שהיא אסורה, ובספירה כזו נכשל גם דוד. אך כשמדובר על ספירת מצווה, הגמרא הוצרכה להביא ראיה דווקא משאול, שהגם שהספירה אז היתה לצורך מצווה, בכל זאת הוא לא ספר אותם בצורה ישירה, אלא על ידי אבנים או טלאים.
באם הספירה שנאמרה למשה היתה רשות, מדוע אם כן הוא ספר את בני ישראל? הרי יש כאן סיכון של מגפה? והביאור הוא: משום שעל ידי מנין, מודגשת החביבות של בני ישראל בעיני הבורא.
ד. יש עשירי למניין?
גם בבית־המקדש, ביצעו ספירה של אצבעות הכוהנים ולא של האנשים עצמם (מקור 8). וגם אנו, כשרוצים לספור באם יש מניין בבית הכנסת, אסור לנו לספור בצורה ישירה – אחד שתיים שלוש, אלא באמצעי עקיף. רש״י מציע שנאמר את עשרת המילים של הפסוק ״ואני ברוב חסדך אבא ביתך וגו׳״ ובסיום הפסוק נדע שיש מנין.
בקיצור שולחן ערוך שנכתב לפני רק כמאה וששים שנה, מובא שהמנהג הוא לומר את עשרת המלים של הפסוק ,״הושיעה את עמך״ וגו׳. שואל הרבי, מדוע השתנה המנהג? הרי הפסוק שרש״י הציע מדבר בתוכן של תפילה בבית כנסת! ומסביר, שבדורות האחרונים מפני הגלות הקשה, מנצלים כל הזדמנות לבקש ישועה לעם ישראל, ובהתאם לזאת נהגו לספור את המנין עם הפסוק ״הושיעה את עמך״.
