בני ישראל חטאו רבות בשנות הנדודים במדבר. אך משה מנהיגם בוחר עיתוי מאד מסוים ודרך פדגוגית מקורית להוכיחם, ובכך נותן לנו שיעור מאלף ביחסי אנוש.
תוכן השיעור:
א. כיצד ומתי מוכיחים?
זמן קצר לפני יום הולדתו המאה ועשרים, מְקַבֵּץ משה את עם ישראל ומוכיחם. הוא מזכיר את האירועים המכוננים, אך גם את האירועים העצובים שאירעו במשך המסע. רש״י מדייק שמשה רצה להזכיר להם את החטאים שעשו, אך לא רצה לביישם, ולכן הזכיר רק את שמות המקומות בהם חטאו (מקור 1).
דיוק נוסף של רש״י: משה בחר להוכיחם רק לפני מותו, ולא עשה זאת קודם בחייו. (מקור 2). רש״י מספר על שלושה מנהיגים נוספים שאף הם בחרו להוכיח את בני דורם רק כשהיו על ערש דווי. (מקורות 3, 4 ו-5)
ב. האמנם?
שואל הרבי: א. האמנם הייתה זו הפעם הראשונה שמשה מוכיח את עם ישראל? הוא הרי עשה זאת כמה וכמה פעמים במהלך השנים במדבר! ב. מהי התועלת בהוכחה ברמז? הרי מרמז קל להתעלם! ולאידך, באם משה רבינו בחר לסתום את הדברים, מפני כבודן של ישראל, מדוע מגלה אותם רש”י? וכפי שמסופר בגמרא, שכאשר גילה רבי עקיבא את שמו של המקושש, טען רבי יהודה בפניו שאסור לגלות מה שהתורה העלימה. (מקור 6).
ג. שאלה של עיתוי
המניעה מטעות ואיסור איננה תוכחה. כשמדובר במשהו רלוונטי והכרחי, חייבים לעשות זאת מיד. אך נאום תוכחה על דברים רבים שקרו בעבר, הזמן המתאים לזה הוא דווקא לפני המיתה.
כמו כן, כשהפצע טרי, וילדי החוטאים עדיין בחיים, התוכחה נאמרת בזהירות רבה וברמז. אך כשמדברים על זה דורות רבים לאחר מכן, מן הראוי לספר את הדברים ברור, ולגלות את השמות, בכדי שהקורא יבין על מה מדובר ויתחבר לזה.
סיפור על רבי זושא מאניפולי שמצא דרך מקורית להוכיח את הזולת.
