משיחת שבת פרשת משפטים תשט”ו,
וד”ה לא תהיה משכלה תשי”ב –
לקוטי שיחות חלק ט”ז, משפטים ד’
מודה במקצת
לפני עליית משה להר סיני למשך ארבעים יום הוא משאיר את הזקנים לשפוט את העם במקומו, ואומר להם ״מי בעל דברים יגש אליכם״ (מקור 1). מתוך מילים אלו לומדת הגמרא הלכה: כאשר בית דין פותח במשפט, הוא שומע תחילה את טענות התובע – ׳בעל הדברים׳, ורק לאחר מכן את תשובת הנתבע (מקור 2).
מדוע חשוב כל כך מי מדבר ראשון? משום שההלכה היא שמודה במקצת חייב שבועה. אך זה רק כשהוא מודה רק לאחר שנאמרה התביעה. אך באם הנתבע מגיע מיוזמתו לבית הדין ומודה שהוא חייב לתובע חמישים דולר, הוא פטור מלהישבע על כך.
ההיגיון מאחורי הדין: כאשר הנתבע ‘נזכר’ להודות רק לאחר שתבעו אותו, מתעורר ספק באמינותו. לכן הוא מחויב להישבע שאינו חייב יותר, כדי לאשש את אמינותו. אולם אם הוא פונה מיוזמתו ומודה בחוב לתובע, התורה פוטרת אותו משבועה, שכן בכך הוא מוכיח את אמינותו.
לדין הזה יש מקרה חריג: גם נתבע שמודה במקצת רק לאחר התביעה, באם באותו זמן ערך נכסיו היה בירידה, שומעים בבית הדין קודם את דבריו של הנתבע ופוטרים אותו משבועה (מקור 4). ההיגיון: הנתבע חשש להקדים ולהודות בחוב משום שערך נכסיו ירד, לכן בחר להמתין שמצבו הכלכלי ישתפר בטרם יתבע, אך הוא בהחלט היה מעוניין לבוא ולהודות ראשון על החוב. במקרה כזה התורה הולכת לטובת הנתבע ומאפשרות לו לשטוח את טענותיו תחילה ולהינצל מהשבועה כדי שיוכל להיפטר מהתביעה ולמכור את נכסיו בערכם האמיתי (מקור 5).
הביאור הפנימי
זו משמעות הדין על פי פנימיות התורה:
התובע – הוא יצר הרע שמכשיל את היהודי בחטאים ותובע ממנו ליפול ברשתו לגמרי. הנתבע – הוא היהודי, אשר ‘מודה במקצת’ על טענת היצר: אכן נכשלתי, אך אינני שקוע בחטאים לחלוטין, שהרי אין מציאות של יהודי ששרוי כולו ברע.
זו תביעתו של היצר הרע העולה מתוך הפסוק ממנו לומדים דין מודה במקצה:
“עַל־כׇּל־דְּבַר־פֶּשַׁע” – זהו יהודי שפושע ומועל בשליחותו בעולם. “עַל־כׇּל־אֲבֵדָה” – זהו יהודי שמחסיר ומאבד חלקים משליחותו, ואינו מממש את הכוחות שניתנו לו עבור השליחות.
אך היהודי משיב: “אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי־הוּא זֶה” – תביעתך צודקת במקצת, ב”זֶה”, אך אתה טועה במסקנתך – אינני שבוי לחלוטין ביצרי.
פוסקת התורה: מודה במקצת חייב שבועה, ואז יהיה נאמן גם על החלק שאינו מודה בו.
ביאור הדבר בעבודת השם: מכיוון שהודאה חלקית משמעה שהאדם נכשל ונכנס במידה מסוימת לרשות היצר, כעת הוא זקוק לכוח חיצוני שיסייע לו לא ליפול לגמרי לרשות היצר. לכן עליו להישבע, מלשון שׂובע, כדי לשאוב כוחות רוחניים שיעזרו לו להיחלץ מכבליו של היצר ולגבור עליו.
אך זו דרך עתירת סיכונים: אם האדם לא ינצל נכון את הכוחות הרוחניים ששאב באמצעות השבועה, הוא עלול לאבד אותם ואף להיענש. לכן חכמים הזהירו והמליצו להימנע ככל האפשר משבועה.
כיצד, אם כן, יוכל האדם להשתחרר מהיצר מבלי להסתכן? יש דרך אחרת.
תפסיק לחשוב על עצמך
לפני פטירתו בכה ריב”ז מחשש שמא ייכנס לגיהינום. מתעוררת השאלה: כיצד ייתכן שאחד מגדולי התנאים מסתפק במצבו הרוחני וחושש להישלח לגיהינום?
ההסבר: רבי יוחנן בן זכאי היה עסוק ללא הרף במילוי שליחותו האלוקית בעולם. הוא ניצל כל רגע לעשייה ומעולם לא עצר כדי להתבונן במצבו הרוחני האישי. רק סמוך לפטירתו עצר לעשות חשבון נפש האם אכן עשה את המקסימום וניצל את הזמן והכוחות שניתנו לו? המחשבה הזו עוררה בו בכי.
זה מסר לכל יהודי: עליו לחיות בתודעה בה כל רגע צריך להיות מנוצל למילוי שליחותו האלוקית עד כדי שישכח ממציאותו האישית. כאשר אדם חי כך, גם אם עברו עליו מספר רגעים או ימים בהם לא מילא כראוי את שליחותו, הקב”ה ישלים לו ימים אלו.
בהקשר להלכה שפתחנו בה את השיעור: השנים והכוחות שניתן לאדם מאת ה’ כדי להגשים את שליחותו האלוקית הם נכסיו של האדם. כאשר היהודי מבטל את מציאותו האישית ומקדיש את כל כוחותיו אך ורק לעבודת ה’, לא יהיה לו זמן פנוי להתדיין עם היצר הרע. מבקש היהודי להמשיך למלא את שליחותו, שכן אם יתעסק עם טענות היצר ערך נכסיו ירד – הזמן וכוחות שהם הנכסים שניתנו לו מה’ יבוזבזו על דיונים עקרים במקום לעבוד את השם.
במצב כזה מתקבלת טענתו ופוטרים אותו משבועה, ואז לא זו בלבד שהוא לא ייפול לרשות היצר, אלא גם את הזמן והכוחות שחיסר אלוקים ישלים לו.
