א. השבת ובניית המשכן
בפרשתנו נצטווינו על השבת ועל בניית המשכן (מקור 1). בשל סמיכות הפרשיות למדו חכמים כי המלאכות האסורות בשבת מן התורה הן אותן המלאכות שנעשו בבניית המשכן.
נקודה נוספת, כאשר התורה מתארת את המלאכות שאמורות להיעשות במשכן, היא כותבת “מלאכת מחשבת”. מכך לומדים חכמים שעל מנת שהפעולה תהיה אסורה, עליה להיות מלאכה מתוכננת מראש.
רוב הפוסקים אומרים שהדין הוא כך בכל האיסורים שבתורה, ש׳אינו מתכוין – פטור׳. לאידך, המצוות אינן צריכות כוונה. וגם ׳אינו מתכוין׳, מקיים את המצווה. (מקורות 2 ו-3)
שואל הרבי, מה ההבדל בין עבירות שצריכות כוונה על מנת להתחייב בהן, ומצוות שאינן זקוקות לכוונה כדי לצאת ידי חובתן?
ב. איפכא מסתברא
לכאורה, הפרדת האדם מרוחניות אמורה להיות קלה יותר מאשר לחברו לרוחניות.
ולפועל, רואים אנו שמצווה נחשבת מצווה גם ללא כוונה, ואפילו בכפיה, כפי שמצינו שלמרות שרבי יוחנן הכריח את אחייניו לתת את הכסף לצדקה, זה נחשב להם לצדקה (מקור 4). יתירה מזו, קיום מצווה ללא ידיעה כלל, גם היא מצווה. כפי הדין שאדם שאיבד מטבע וזה הגיע לעני – זה נחשב לו לצדקה (מקור 5).
ולאידך, בנוגע לעבירה, הגם שברירת המחדל של העולם היא פירוד מאלוקות, כשהוא לא מתכוון, הוא פטור מעונש, וזה לא נחשב לאיסור.
ועל פי ביאור אדמו”ר הזקן בתניא שהעונש על עבירה הוא לפי ערך הפגם שהיא פעלה (מקור 6), מובן שהעובדה שכאן אין עונש מלמדת שאין פגם כלל.
ג. הצהרה שמשפיעה על כל היום
הרבי מסביר, שמכיון שבתחילת היום אדם אומר ׳׳מודה אני״, זוהי הצהרת התקשרות לה׳ במשך כל היום, ולכן, כשהוא עושה מעשים טובים ללא כוונה במשך היום, יש בהם את הכוונה הכללית של תחילת היום.
כפי שרואים זאת בהלכה בדיני קידושין. שנתינת טבעת לאחר שיחה בעניני נישואין, נחשבת לקידושין. (מקור 7)
אך לאידך בנוגע לעבירה, כל זמן שאינו מכוון בפירוש לפעולה – אין זו עבירה, כי אין בפעולתו שום כוונה. ועוד, שעל ידי זה שבתחילת היום אמר “מודה אני”, זוהי הצהרת כוונות הפוכה. וכשיש כוונה הפוכה, כולם מודים שהמעשה לא תקף אפילו במצוות. (מקור 8).
גם יהודי שלא אמר ׳מודה אני׳, קיים אצלו הרצון הפנימי לעשות טוב, ולכן גם כשהוא עושה מצווה ללא כוונה, לאמיתו של דבר זה נובע מהכוונה הפנימית שיש בכל יהודי, ולכן זה נחשב למצווה.
