ממאמר ד”ה וספרתם לכם ה’תשד”מ,
א. ספירת העומר
התורה מצווה לספור ממחרת חג הפסח שבעה שבועות, שבסופם חל זמן מתן תורה. (מקור 1). את ימי הספירה אנו מונים כפי שנהגו בני ישראל במדבר, כשהמתינו בכיליון עיניים למתן תורה (מקור 2).
בין יציאת מצרים, ספירת העומר וחג השבועות קיים קשר מהותי. תכליתה של יציאת מצרים הייתה להגיע למתן תורה, וימי ספירת העומר מחברים בין שני המאורעות הללו.
המדרש מכנה את חג השבועות בשם ‘עצרת’ של חג הפסח ומכאן משמע ששבועות הוא סיומו של התהליך שהחל ביציאת מצרים (מקור 3).
ב. הבריחה מהרע והעבודה הנפשית
שלושת האירועים, יציאת מצרים, ספירת העומר ומתן תורה, מבטאים שלושה שלבים ואופנים בעבודת ה’.
יציאת מצרים מסמלת בריחה ממצב שלילי. בלשון החסידות נקראת עבודה זו ‘אתכפיא סטרא אחרא’, כפיית הרצונות והנטיות שאינם טובים. נוסף על כך, יציאת מצרים מבטאת גם יציאה מן ה’מֵצרים’ האישיים: המגבלות, ההרגלים והתפיסות שמונעות מאיתנו להתקדם. מכיוון שעבודה זו עניינה שלילה והתרחקות מהרע, היא נעשית בתנועה אחת חדה ומהירה.
לאחר מכן באה ספירת העומר, המבטאת את עבודת ה’ועשה טוב’, בנייה חיובית של הנפש. משום כך נמשכת הספירה שבעה שבועות, כנגד שבע המידות שבלב האדם. בימים אלו האדם עובד על בירור ותיקון המידות, עד שהוא מגיע לשלמות פנימית וזיכוך כל מידות נפשו.
ג. התורה מביאה שלום
מתן תורה מבטא את עניין השלום. מבואר בחסידות שגם קודם למתן תורה האבות קיימו את כל התורה, אולם החידוש הוא ירידת השכינה לעולם. מאז ניתן הכוח להחדיר קדושה אל תוך המציאות הגשמית, עד שהחפצים והעניינים החומריים עצמם יכולים להתקדש ולהפוך לכלים לרוחנית.
לאחר שלבי ה”סור מרע” ו “עשה טוב” מגיע השלב הנעלה של “בקש שלום ורדפהו”. זו עניינה של התורה לעשות שלום וחיבור בין עליונים לתחתונים. שליחות זו נמסרה לעם ישראל.
