יתרו: מנהיגות של אהבה

י

ישנם מנהיגים שמדברים לעתים דברי גנאי על ציבור אחר. מה הייתה תגובת הקב"ה במקרה כזה? מה הייתה תגובת התנא רבי אליעזר הגדול במקרה דומה? וכיצד הגיב הרבי מליובאוויטש להתנהגות כזאת?

דברי חכמים בנחת נשמעים

ישנם כאלו שראויים אמנם לחנך את הגדולים, אבל לעומת זאת ישנם כאלו שאינם ראויים לזה ואף-על-פי-כן מתיימרים לעסוק בחינוך הגדולים, ובלשון חכמינו זכרונם לברכה: ״אינו ראוי להוראה ומורה״.

כלפי מה הדברים אמורים – היות שנמצאים אנו בהתחלת חודש אלול, הרי זה הזמן שבו עסוקים רבנים ומורי הוראה בהכנת דרשותיהם לקראת ה׳ימים נוראים׳ ׳שבת סליחות׳ וכיוצא בזה, (לאחרי שחזרו מחופשתם ב׳נאות דשא׳). וישנם כאלו המדמים לעצמם שהדרשות דחודש אלול ו׳ימים נוראים’, חייבות להתבטא באופן של כעס ורוגז, כי מאחר שאודות חודש אלול נאמר ״אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו״… ענין של חרדה דווקא, וזהו גם תוכן הענין ד׳ימים נוראים׳ – הרי בהכרח שאופן החינוך בימים אלו יהי’ באופן של כעס ורוגזא!

ככל שיתרגז ויכעס יותר – תהי’ זו הוכחה שהוא המחנך האמיתי והגדול, והראי’ – שהוא כל כך מונח בענין החינוך עד שאינו מתחשב כלל האם מישהו מהשומעים יקפיד על דבריו, כי כוונתו היא לשם שמים, ומשום זה צועק וגוער על יהודים!

וככל שצועק יותר – הרי הוא שמח ומרוצה מעצמו, בהיותו ה׳דרשן׳ האמיתי, והראי’ – שביכלתו לקנתר את הזולת (׳ער קען יענעם אריינזאגן׳)!

ועל זה אומרים לו: לכל לראש – ישנו כלל בתורה ׳דברי חכמים בנחת נשמעים׳, ומכלל הן אתה שומע לאו, היינו, שכאשר הדיבור אינו ׳בנחת׳, אין הדברים נשמעים, וסוף-כל-סוף יעזבוהו לנפשו – באותו מעמד, מחר או מחר לאחרי זמן, ולא ישמעו בקולו!

אפילו אם אינך ׳חכם׳ גדול – אינך צריך להכריז מעל הבמה (שממנה אומר אתה את דברי המוסר) שכולם ידעו שאינך נכלל בין אלו שעליהם נאמר ׳דברי חכמים בנחת נשמעים׳!!

ויתירה מזו: ידע איניש בנפשי’ באיזה מעמד ומצב נמצא הוא בעצמו, ואף-על-פי-כן מעיז הוא לעמוד בפני רבים ולקנתר (׳זידלען׳) יהודים בתוארים מבהילים, רחמנא ליצלן!

אפילו לנביא אסור להתבטא בצורה קשה על עם ישראל

מסופר בתנ”ך, שכאשר הקדוש-ברוך-הוא צוה לישעיה להיות נביא לבני ישראל, הנה כאשר ישעיה התבטא על בני ישראל באופן שאינו מתאים (“בתוך עם טמא שפתים אנכי יושב”) – נענש וקיבל “פסק” תיכף ומיד – “ויעף… אחד מן השרפים ובידו רצפה במלקחיים לקח מעל המזבח גו'”.

וזאת – אף על פי שהתואר הבלתי רצוי שאמר ישעיה הנביא על בני ישראל לא נאמר ברבים חס ושלום. ואפילו לא באופן הקשור עם הלבנת פני היחיד, אלא ישעיה הנביא אמר זאת בעת שדיבר עם הקדוש-ברוך-הוא, כאשר היה צריך להשיב אם הוא מסכים לשליחות שהוטלה עליו (להיות נביא לבני ישראל). ומובן, שבהכרח לומר להקדוש-ברוך-הוא את האמת (כי הקדוש-ברוך-הוא הוא “ה’ אלוקים אמת”) – שהוא ירא משליחות זו, מפני ש”בתוך עם טמא שפתים אנכי יושב”. ואם כן, אף על פי שהקדוש-ברוך-הוא בוודאי ידע מהו מעמדם ומצבם של בני ישראל, כי “ה’ יראה ללבב”, ובפרט שבהמשך הדברים אומר הקדוש-ברוך-הוא לישעיה הנביא “השמן לב העם הזה וגו'” – אף על פי כן, נענש ישעיה על מה שהתבטא באופן בלתי רצוי על בני ישראל.

ועוד ענין בזה: ידוע שהזהירות אודות דיבור בלשון נקיה אמורה כאשר הדבר אינו נוגע להלכה למעשה. ולדוגמא: “הבהמה אשר איננה טהורה” שלשון זה נאמר קודם מתן תורה, כאשר הדבר לא היה נוגע לאיסור אכילה, וכיוצא בזה. אבל כאשר מדובר אודות ענין הנוגע להלכה למעשה, לאפרושי מאיסורא, אזי צריכים לומר בפירוש “להבדיל בין הטמא ובין הטהור” כדי שידעו באופן ברור ממה צריך להזהר, וכיוצא בזה.

ובנוגע לעניינינו: דבריו של ישעיה הנביא אודות מעמדם ומצבם של בני ישראל היו נוגעים למעשה בפועל. היינו, שאינו יכול להיות נביא על בני ישראל מאחר “שבתוך עם גו’ אנכי יושב”, ואף על פי כן, היתה הנהגה זו בלתי רצויה – הייתכן להתבטא באופן כזה על עמו של הקדוש-ברוך-הוא?! וזאת – למרות שביטוי זה לא היה אודות מוחם ולבם של בני ישראל, אלא אודות השפתיים בלבד (ששפתותיהם אינם במעמד ומצב של טהרה), וביטוי זה נאמר ביחידות – בפני הקדוש-ברוך-הוא בלבד, ובנוגע לעניין של מעשה בפועל.

ומאחר שסיפור זה נכתב בתורה – מובן, שזוהי הוראה נצחית, כי התורה הזאת לא תהא מוחלפת, והוראה זו שבתורה בתקפה עומדת… ובכל מקום ומקום!

האדם רוצה לקנטר ומשכנע את עצמו שזה ׳אמירת מוסר׳

וההוראה שבזה היא ברורה: אצל רוב בני האדם יתכן לפעמים רצון לקנטר את הזולת, ואחר כך נופל ברעיונו שהרצון שלו לקנטר את הזולת הוא כדי לאפרושי מאיסורא, ואדרבה – “אוהבו שוחרו מוסר”: היות שהוא אוהב ישראל אמיתי, לכן רצונו לומר דברי מוסר לזולת.

ועל זה באה ההוראה מסיפור הנזכר לעיל: אין צורך לחפש “אוהב ישראל” גדול יותר מישעיה הנביא [ובפרט על פי המבואר בכמה מקומות אודות החילוק שבין ירמיה לישעיה, שבתיבת “ירמיה” ישנם האותיות “מר”, מלשון מרירות, מפני שניבא על ענינים בלתי רצוים – “איכה ישבה גו'”. ו”ישעיה” הוא מלשון ישועה, מפני שישעיה הוא נביא הישועה – “נחמו נחמו עמי”, וכיוצא בזה]. ואף על פי כן, רואים בפועל מה היתה התוצאה מזה שהתבטא אודות בני ישראל באופן בלתי רצוי, למרות שזה היה בחשאי בלבד, כנזכר לעיל בארוכה.

ההתרחשות עם ישעיה – מסר לדורות הבאים

ומה שישעיה הנביא התנהג כן למרות שבו בחר הקדוש-ברוך-הוא לנביא הישועה והגאולה האמיתית והשלמה – הרי זה על דרך מאמר רבותנו זכרונם לברכה “לא דוד ראוי לאותו מעשה”, אלא “ליתן פתחון פה לבעלי תשובה” (הוריתָ דרך תשובה”), ועד ש”הקים עוֹלה של תשובה”, ועל דרך זה בעניינינו – שישעיה הנביא מסר את נפשו כדי שבדורות הבאים יוכלו לתקן הנהגה כזו.

עד שאתה בודק בתועבות ירושלים, צא ובדוק בתועבות אמך

בהמשך להאמור לעיל – ישנו סיפור בגמרא (ספ״ג דמסכת מגילה (כה, ב)) הדורש ביאור והסברה:

במסכת מגילה במשנה האחרונה דפ״ג דמגילה [ובכמה דפוסי משניות הרי זה בסיום פ״ד דמגילה] מדובר אודות פרטי דינים בנוגע להפטרות מסויימות, ושם: “רבי אליעזר אומר אין מפטירין בהודע את ירושלים” פרק מסויים ביחזקאל (ט״ז) המדבר אודות ענינים בלתי רצויים בנוגע לירושלים, ולדעת רבי אליעזר אין מפטירין בהודע את ירושלים, “משום יקרא דירושלים” (פי׳ הרע״ב שם), היינו, כבודם של אנשי ירושלים (פי׳ התוספות יום טוב שם).

ומסופר בגמרא (שם): “תניא מעשה באדם אחד שהי׳ קורא למעלה מרבי אליעזר (בעמדו על בימה וכיוצא בזה) הודע את ירושלים את תועבותי׳, אמר לו: עד שאתה בודק בתועבות ירושלים צא ובדוק בתועבות אמך, בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול”.

והנה, גם כאשר מדובר אודות אמירת ההפטרה, דברי הנביא (ולא שאומר דברי מוסר על דעת עצמו ובלשונו כו’) – הנה מאחר שאותו אדם מצא לנכון לבחור מכל ההפטרות את ההפטרה ד”הודע את ירושלים”, הקפיד עליו רבי אליעזר, ואמר שהסיבה לזה שהוא בחר בהפטרה זו היא – ענין בלתי רצוי בחינוך שלו, ולכן “צא ובדוק בתועבות אמך”, וכפי שמובא בהמשך הדברים ש”בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול”.

וזוהי ההוראה הנלמדת מדברי המשנה (לדעת רבי אליעזר) “אין מפטירין בהודע את ירושלים”, ובמיוחד מהסיפור המובא בברייתא ש”בדקו אחריו כו'” – עד כמה יש להזהר שלא לומר דבר שאינו מתאים לכבודן של ישראל.

הדרך הנכונה היא דיבור חיובי

גם כאשר מדבר באופן ד״דברי חכמים בנחת נשמעים״ – הנה תמורת הדיבור אודות ענינים בלתי רצויים, היפך השכר וכו’, יכולים לדבר אודות צד הטוב, ענין השכר, וכיוצא בזה.

לשם מה צריך אתה להתנהג באופן ד”לא חפץ בברכה” (וכידוע מה שכתוב בהמשך הכתוב!), כאשר אתה יכול להתנהג באופן ד”חפץ בברכה”: תדבר אודות שכר המצוות, שכר מצות התשובה, וכיוצא בזה, שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב אודות גודל הענק דשכר המצוות – הן בחמשה חומשי תורה, ולדוגמא: “אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו גו׳ ונתתי גשמיכם בעתם”, ויתירה מזו – בנביאים, ויתירה מזו – בתורה שבעל פה, ומובן, שישנו חומר רב בענינים אלו (דשכר המצוות וכיוצא בזה) שיספיק לו עבור הדרשות של חודש אלול, עשרת ימי תשובה וכל חודש תשרי, ומספיק אפילו על כל השנה כולה – לא יחסר לו על מה לדבר בדרשותיו!

אסור להתמקד בנקודה חלשה של אדם

חס ושלום להזכיר אודות נקודת החולשה שישנה אצל יהודי מסויים, ומה גם שאינו יודע מהי הסיבה שגרמה לכך שיהי׳ במעמד ומצב הנ״ל – וכפסק דין המשנה (ש”טעה בדבר משנה חוזר”) “הוי דן את כל האדם לכף זכות”, “אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו”, כמבואר בארוכה פרטי הענינים בזה בספרי מוסר וחסידות, ועל אחת כמה וכמה – כאשר מדברים ברבים!

והעיקר: הדיבור אודות הצד הבלתי רצוי הוא אך ורק מצד היפך הענק דמדות טובות, וללא כל תועלת כלל וכלל, כי ההשפעה על הזולת להיטיב את דרכו תעשה בזריזות יתירה, ביתר שאת וביתר עוז, כאשר הדיבור יהי׳ בדרכי נועם ובדרכי שלום – אודות גודל ההפלאה והשכר דקיום המצוות, ועל ידי זה יפעל בדרך ממילא את הענק ד”סור מרע”.

ובפשטות: הדרך הטובה והיעילה ביותר לפעול על הזולת להיטיב את דרכו, היא – כאשר מסבירים לו את גודל ההפלאה במעלתו של כל אחד ואחד מישראל, שביכלתו להגיע למעמד ומצב נעלה ביותר, ועד לפסק דין הרמב״ם (הל׳ תשובה פ״ג ה״ד) שעל ידי “מצוה אחת” בלבד “הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות”!

משיחת א’ דר”ח אלול בלתי מוגה

(תו”מ ה’תשמ”ב ח”ד ע’ 2126)  

 

חוברת ופליירים להורדה

לפרסום רעיונות, הארות וסיפורים בנושא, אנא שלחו אותם כאן למטה

החשבון שלי

ברוכים הבאים אורח (כניסה)

חיפוש

תגיות