משיחת ש”פ פינחס ה׳תשל”ז
א. צצו מן השאול
בפרשתנו מסופר שלאחר המגיפה בעם ישראל, הקב”ה מצווה את משה למנות שוב את העם (מקור 1). במהלך המפקד התורה מונה צאצאים למשפחת קרח (מקור 2). התורה מדגישה שבניגוד לדתן ואבירם, “בני קרח לא מתו”(מקור 3).
רש”י מבאר שבני קורח היו בעצה תחילה, וכבר בשעת המחלוקת הם הרהרו בתשובה בליבם, ולכן לא מתו אלא התבצר להם מקום גבוה בגיהנום שבאדמה (מקור 4). המדרש מספר שבסופו של דבר עלו לארץ ישראל (מקור 5). עוד מציין רש”י שבני קרח חיברו אחד-עשר מזמורי תהילים ואף היו נביאים (מקור 6).
קטע אופציונלי:
הרבי מקשה על דברי רש”י: 1. מניין לרש”י שבני קרח היו מעורבים “בעצה תחילה” ולא רק נסחפו למחלוקת? 2. מניין לו שהרהרו תשובה כבר בשעת המחלוקת? לכאורה מסתבר שעשו זאת לבסוף, בעקבות אזהרת משה בעונש מוות. 3. מדוע מדגיש רש”י שהרהרו תשובה “בלבם“? אם זו תשובה שלמה, מה ההבדל בין מחשבה בלבד לדיבור?
ב. הסיפור האמיתי
רש”י התקשה להבין את עונשם החריג של בני קרח שמצד אחד הם נבלעים באדמה כמו שאר החוטאים, ומצד שני הם נותרים בחיים בגיהנום. אם שבו בתשובה – מדוע נענשו כלל? ואם לא שבו – מדוע לא נענשו כדתן ואבירם?
מתוך קושי זה מבאר רש”י שבני קרח “הרהרו תשובה בלבם”, כלומר, תשובתם הייתה פנימית מבלי שנתנו לה פומבי, אך כלפי הציבור נראו עדיין כחלק מן המחלוקת. לפי זה מובן שעונשם היה מדה כנגד מידה: כלפי חוץ הם נבלעו באדמה כמו האחרים, אך בפועל לא אבדו לגמרי אלא נבדלו ונותרו בחיים.
על פי זה מתבאר לשון הכתוב “ויאבדו מתוך הקהל” – עונשם היה ביחס לקהל שראה אותם משתתפים במחלוקת אך לא את תשובתם, ולכן הם אבדו מתוכו, אך לא נאבדו לגמרי.
ולכן רק בפרשתנו אנו שומעים לראשונה על כך שהם נותרו בחיים: רק לאחר שהדור בו אירעה המחלוקת מת, יכלו בני קרח לצאת מהאדמה והדבר נודע לכולם.
עוד מסופר שקרח ידע שעתידים לצאת ממנו שמואל הנביא וכ”ד משמרות כהונה, והשתמש בכך כדי להרגיע את משתתפי המחלוקת. בעקבות זאת גם בניו נטו להשתתף ביעוץ ותכנון המהלך, מתוך מחשבה שבכך יזכו בכבוד העתידי.
ג. כוחו של הרהור תשובה
מכאן נלמד על עוצמת התשובה, המסוגלת להפוך אדם מן הקצה אל הקצה: גם מי שהיה במקום הנמוך ביותר עד כדי השתתפות במחלוקת והחטאת הרבים, ולמרות שתשובתם הייתה נסתרת, לא רק שניצלו מהעונש החמור אלא נבלעו במקום גבוה ומבוצר ובסופו של דבר עלו לגדולה רוחנית.
