משיחת אחרון של פסח ה’תשמ”ו
א. שלשה מאכלים על קערת הסדר
בליל הסדר אנו אוכלים מצה משתי סיבות: ראשית, היא ‘לחם עוני’ שמזכיר את השעבוד במצרים, ושנית, היא נאכלת זכר לבצק שלא הספיק להחמיץ בשל הגאולה שהתרחשה בחיפזון (מקור 1). שתי הסיבות הללו רמוזות כבר בתורה (מקור 2).
נוסף על כך, התורה מצווה אותנו לאכול מרור (מקור 3), ובהגדה מוסבר שהמרור נועד להזכיר לנו את מרירות השעבוד (מקור 4).
על קערת הסדר מונחת גם חרוסת. הרמב״ם מסביר שהיא זכר לטיט שבו שועבדו בני ישראל במצרים, ופוסק שיש לטבול את המצה בחרוסת (מקור 5). הראב”ד חולק עליו ואומר ״והוא הבל״. הוא סובר שאין לטבול את המצה בחרוסת.
במה חלוקים הרמב״ם והראב״ד?
ב. הביאור
הסבר הרוגוצ’ובי: הרמב”ם והראב”ד אינם חולקים על טיבול בזמן המצה בחרוסת בזמן שבית המקדש היה קיים, ושניהם מודים שאז נהגו לטבול את המצה בחרוסת. מדוע? משום שהמצה מסמלת גם לחם עוני – שעבוד, והחרוסת מסמלת את הטיט של השעבוד, ולכן מתאים לטבול את המצה בחרוסת.
ליל הסדר בימינו לא בא להזכיר לנו את השעבוד
המחלוקת שלהם היא רק במזמנים שלאחר החורבן, שאז החלק שבמצה שמזכיר לנו את השעבוד – פקע. מדוע?
הגמרא אומרת, שלאחר שבית המקדש חרב, אין מצוות אכילת מרור מהתורה. משום שהתורה כרכה את מצוות אכילת מרור יחד עם קרבן פסח. ולכן, כשאין קרבן פסח אין אכילת מרור (מקור 9). מהו ההסבר הפנימי לכך שמצוות המרור בטלה בזמן הזה? הרבי מסביר שבליל הסדר אנו עושים מנהגים שונים שאמורים לעזור לנו לחוות את השעבוד של אבותינו במצרים מחד, ואת החירות שקיבלו ביציאת מצרים מאידך. בימינו – בזמן הגלות, אין צורך בפעולה מיוחדת שתזכיר לנו את השעבוד שכן אנו חווים אותו יום-יום! ולכן, בטלה מצוות מרור! החלק של ״זכר לשעבוד״ שתמיד היה בליל הסדר – התייתר.
מאותה סיבה, גם כשאנו אוכלים מצה, אנו כבר לא אוכלים אותה בשביל להזכיר לנו את השעבוד – לחם עוני, משום שבימי הגלות אנו לא צריכים עזרים להרגיש את הגלות. אנו אוכלים את המצה רק זכר לחירות.
בימינו אנו אוכלים מרור זכר למקדש
אם כך, מדוע חכמים תיקנו להמשיך לאכול מרור בזמן בגלות? התשובה היא, שזו תקנה ‘זכר למקדש’ בלבד – כדי לזכור כיצד נהגו בזמן שבית המקדש היה קיים, אך לא כדי לעורר רגש של שעבוד.
ועתה נוכל להבין את מחלוקת הרמב”ם והראב”ד בשאלה כיצד לנהוג בזמן הגלות:
הראב”ד סבור שבמצב של גלות אין עוד טעם להזכיר את השעבוד, אותו אנו חווים ממילא, ולכן אין סיבה לטבול את המצה בחרוסת, כי המצה מסמלת את עניין החירות בלבד, ואילו החרוסת מסמלת את השעבוד, ואין קשר ביניהם.
ואילו הרמב”ם סבור שגם בזמן הגלות עלינו לטבול את המצה בחרוסת, כחלק מהמנהג והרצון לעשות ‘זכר למקדש’.
