משיחת י”א ניסן, ה׳תשל״ו,
א. מי צריך כסף?
לאחר מתן תורה, פונה משה לבני ישראל ומבקש מהם לתרום חומרים לבניית המשכן (מקור 1). מהיכן הגיעו לידיהם כל אותם חומרים? לפני היציאה ממצרים, אמר ה׳ למשה להורות לבני ישראל לשאול מהמצרים זהב, כסף ובגדים יקרים. מדוע? כדי שלא יאמר אותו צדיק, ועבדום וענואותם, קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, לא קיים בהם (מקור 2).
שואל הרבי: מדוע מלכתחילה הבטיח ה׳ בברית בין הבתרים שבני ישראל יצאו ממצרים עם עושר רב? הרי במדבר סופקו להם כל צורכיהם כמו מזון ובגדים, ולשם מה הצורך בכסף וזהב?
תשובה: לאחר שבני ישראל התגברו על האתגר הגדול של גלות מצרים, ושמרו שם על זהותם היהודית, האתגר הבא שלהם היה, לצאת למדבר, ודווקא במקום שומם שכזה, לבנות משכן לה׳ בצורה היפה והמפוארת ביותר, עם כסף וזהב וארזים. לכן וידא הקב״ה שייצאו עם רכוש רב (יחד עם הארזים שיעקב אבינו נטע במצרים עבור בניית המשכן (מקור 3)).
ב. סדר עדיפויות נכון
כאשר אדם בונה בית כנסת או מבנה תורני, נוצרת הזדמנות להצהיר בפומבי שהקדושה והרוחניות הם עיקר חייו. כשם שאדם משקיע בפאר וביופי של ביתו הפרטי שהוא דירת אדם, הרבה יותר מאשר ברפת שהיא דירה לבהמות, כך יש להשקיע הרבה יותר בפאר וביופי כאשר מדובר בבית לכבוד ה’. הפאר שמנוצל דווקא עבור עניינים רוחניים הוא מסר חינוכי עבורנו ועבור ילדינו עד כמה הרוחניות היא ערך מרכזי וחשוב בחיינו.
העיקרון הזה מתבטא גם בנתינת הזהב והכסף למשכן והמקדש – בכך ביטאו בפומבי את חשיבות המקדש והקדושה יותר מביתם שלהם.
דוגמה לרעיון: דוד המלך מביע בפני נתן את הנביא את כאבו מהעובדה שהוא גר בארמון מפואר בעוד ארון הברית נמצא במשכן יריעות זמני. ואכן הוא מתחיל בתוכניות להקמת בית מקדש מפואר (מקור 4).
ג. עושר שמור לבעליו לרעתו
הקב״ה רוצה, שבני אדם ינצלו את העושר באופן חיובי ומושכל, ולא להפך. כפי שקרה לעשיר גדול, שהכסף הרב שיבש את חייו והוביל אותו לחרדה ולפרנויה.
דבר דומה קרה לקורח, שלא עמד בניסיון ועשירותו הרבה הובילה אותו למקום שלילי, כשחלק בפומבי על משה רבנו. עליו נאמר: “עושר שמור לבעליו – לרעתו” כלומר, דווקא עושרו הרב גורם לנפילתו (מקור 5).
מדוע התורה מספרת לנו על קרח, למרות שבדרך כלל היא נמנעת מלספר בגנותם של אנשים ואפילו של בעלי חיים? כדי ללמדנו שניסיון העושר גדול משאנו נוטים לחשוב. אפילו יהודי ירא שמים עלול לשכנע את עצמו שרוב כספו נועד לצרכיו האישיים, ורק מעט ממנו עליו להקדיש לצדקה.
הטעות הבסיסית נובעת מהתחושה שהכסף שייך ל’בעליו’, בעוד שהאמת היא שה’ הוא הבעלים האמיתי של הרכוש, והאדם אינו אלא שליח ה’ לנצל אותו לטובת מטרות נעלות ורוחניות.
