בלק: י״ז בתמוז – פריצת החומה היא תחילת החורבן או סיכוי לניצחון?

תוכן השיעור:

א. מתי הובקעה חומת ירושלים?

שיעורנו נסוב סביב השאלה: באיזה תאריך פרץ נבוכדנאצר את חומת העיר ירושלים?

לכאורה, התשובה ידועה וכתובה במפורש במשנה: בשבעה עשר בתמוז (מקור 1). אך מעיון בנביא ירמיהו רואים שבקיעת החומה התרחשה בט’ תמוז (מקור 2). הגמרא במסכת תענית מסבירה שבחורבן בית שני בקיעת החומה אירעה בי”ז בתמוז, ועל כך מדברת המשנה, ואילו בתקופת בית ראשון הובקעה החומה בט׳ תמוז, ועל כך מדובר בנביא (מקור 3). השולחן-ערוך מסביר שמכיוון שחורבן בית שני קרוב יותר אלינו, לכן מבין שני התאריכים נקבע הצום לי״ז בתמוז (מקור 4). המגן אברהם מוסיף, ש”בעלי נפש” – אנשים יראי שמים במיוחד – יצומו בשניהם (מקור 5).

עם זאת, בתלמוד הירושלמי העניינים מסתבכים מעט. התלמוד קובע שבקיעת החומה בשני בתי המקדש התרחשה בי״ז בתמוז, והדברים בירמיהו מקורם בחישוב מוטעה (מקור 6).

הרבי מציג את שני ההסברים ומציין שישנה השלכה מעשית בין הסבר הירושלמי, שבט׳ בתמוז לא אירע דבר, לבין הסבר הבבלי, שבבית ראשון נפרצה החומה בט’ בתמוז, והיא, האם על “בעל נפש” לצום בשני התאריכים?

הרבי שואל: כיצד יכול להיות ויכוח תורני על עובדות? האין זה סותר את הכלל “אין מחלוקת במציאות”?

ב. ההתפתחות איננה צפויה

התשובה היא שבאירועים מסוימים, ישנו לפעמים תהליך שנמשך כמה ימים עד שמתבררת התוצאה הסופית.

לדוגמה, כאשר הקב”ה החליט למחות את העולם עם מבול, הוא החל אותו כטפטוף, בתקווה שבני האדם יחזרו בתשובה, ואז הוא יהפוך את השיטפון לגשמי ברכה. רק לאחר שחלפה לה תקופת החסד זה הפך למבול  (מקור 7). כמו כן, כאשר הקב”ה שופט אותנו בראש השנה, דברים עדיין יכולים להשתנות על בסיס יומיומי (מקורות 8 ו-9).

כך גם בבקיעת החומה בזמן בית ראשון: בתשעה בתמוז החלה להיבקע החומה, אך עדיין לא הייתה זו תחילת מפלת ירושלים. הקב”ה המתין לראות האם העם יחזור בתשובה, ואז פריצת החומה הייתה הופכת למשהו טוב. רק בי״ז בתמוז, לאחר שלא חזרו בתשובה, נפילת ירושלים הפכה לעובדה מוגמרת. הכיצד?

ג. אסטרטרגיה מלחמתית

ההסבר לכך נעוץ בניתוח האסטרטגיה של שני קרבות אחרים מהתנ”ך: קרב משה מול סיחון, וקרב יהושע מול הָעָי. משני הקרבות למדים שקרב נגד אויב, קל הרבה יותר כאשר הוא מתרחש מחוץ לשערי העיר (מקורות 10 ו-11).

כאשר נבוכדנאצר הצליח לפרוץ את החומה, המצב עוד לא היה אבוד. כשהחיילים עברו בזה אחר זה דרך הפרצה, זו הייתה יכולה להיות הזדמנות מושלמת לבני ישראל לנצחם. הקב”ה פשוט ביקש לראות האם בני ישראל יחזרו בתשובה. רק בי״ז תמוז, לאחר שלא שבו בתשובה, היא הפכה לעובדה מוגמרת.

כתוצאה מכך, כבר אין צורך לפרש את דברי התלמוד הבבלי והירושלמי כוויכוח על עובדות. החומה הובקעה בט’ בתמוז, אבל המצב עוד לא היה אבוד. רק בי”ז בתמוז, כאשר בני ישראל לא חזרו בתשובה, הבקעת חומת העיר הפכה למציאות סופית. הירושלמי התייחס לתחילת התהליך, והמשנה התייחסה לסופו.