משיחת ש”פ קדושים, בדר”ח אייר, ה’תשמ”ו
א. לא תעמוד על דם רעך
נאמר בפרשתנו: “לֹא תַעֲמֹד עַל־דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה’”. רש”י מפרש: “לִרְאוֹת בְּמִיתָתוֹ וְאַתָּה יָכוֹל לְהַצִּילוֹ, כְּגוֹן טוֹבֵעַ בַּנָּהָר וְחַיָּה אוֹ לִיסְטִים בָּאִים עָלָיו”.
שואל הרבי:
א. מה הקושי שמניע את רש”י לפרש את הפסוק, פירוש בו לכאורה אין כל חידוש על פני המובן בפשטות הפסוק?
ב. מדוע רש”י נדרש להביא דוגמא מפורטת וציורית של טובע בנהר מוקף בחיות טורפות או רוצחים, הלא מובן מאיליו שקיימים בעולם מצבי סכנה?
הביאור:
לומד הפסוק “לא תעמוד על דם רעך” עשוי לשאול מדוע יש צורך בציווי ‘לא תעמוד’, הרי נאמרו בתורה מספר ציוויים שמחייבים את האדם לפעול לטובת רעהו (כמו “ואהבת לרעך כמוך”). מכך עולה שהפסוק בא לומר חידוש אחר. מהו?
ב. שתי ערכים סותרים
כדי לבאר זאת, מדגיש רש”י שהפסוק עוסק במצב מיוחד שבו ניסיון ההצלה של הטובע כרוך בסיכון חיים עצמי של המציל, ועל כך מצווה התורה “לא תעמוד” – עליך להסתכן כדי להציל את הטובע.
כדי להבהיר את הדברים מביא רש”י דוגמה מוחשית שמדגישה את הדילמה: קורה לעיתים שמישהו טובע בנהר, ובנוסף לכך, לעיתים על שפת הנהר אורבים לו חיה או ליסטים, שרוצים לנצל את חולשת הטובע כדי לפגוע בו, ולכן עלולים להתקיף את האדם שיפנה לעזרתו.
במצב כזה מתעוררת השאלה: האם חובה על האדם להסתכן בשביל להציל את הטובע? תשובת התורה היא, שאם קיימת אפשרות להציל את הטובע – חובה לפעול להצילו.
התלמוד מספר שכשרבי איסי נפל בידי רוצחים וחייו היו בסכנה, רבי יונתן סבר שאין מה לעשות.. אולם ריש לקיש בחר להסתכן ולנסות להציל אותו מהליסטים, ואכן הצליח. (מקור 2).
ג. “הדם הוא הנפש”
הפירוש הפנימי בדברי רש”י:
דם מסמל את הנפש היהודית, את חיותה הרוחנית שהם התורה והמצוות. מדובר כאן ביהודי שנמצא בסכנת מוות רוחנית: הוא איבד את החיות וההתלהבות בקיום התורה והמצוות, והסיבה לכך – הוא ‘טבע’ בעניינים שליליים.
במצב זה באה התורה ומורה לנו: “לא תעמוד על דם רעך” – אינך רשאי לעמוד מן הצד. מאחר ובהשגחה פרטית הזדמן לך לראות יהודי במצוקה – הדבר מסמן שבידך להחיות את נפשו וזו חובתך, על ידי העיסוק בהפצת היהדות.
