משיחת שבת פרשת שמות, ה׳תשכ״ב
א. כמה פעמים ירדו בני יעקב למצרים?
פרשתנו מתארת את גאולת עם ישראל ממצרים (מקור 1).
אדמו”ר הזקן שואל מדוע התורה מציינת פעמיים את ירידתם של ישראל למצרים? (בפרשת ויגש ובפרשת שמות. מקורות 2-3). ומסביר שבירידה למצרים היו שתי דרגות, ומכאן שגם ביציאה מהגלות יהיו שתי עליות, העלייה ממצרים שכבר התקיימה, והעלייה שעדיין חסרה – בגאולה השלימה. (מקור 4)
ב. המשמעות של שתי הירידות
בארץ ישראל ראו במוחש את התלות בה’: מקור הפרנסה הוא בגשם שמגיע מהשמיים בזכות התפילות, ואילו במצרים הפרנסה הגיעה מהנילוס שעלה באופן ‘טבעי’ והשקה את שדות מצרים, מה שנתן מקום להרגיש ש’כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה’.
את הירידה הרוחנית מארץ ישראל, שבה קיימת תודעה רוחנית גובהה, למצרים בה הטבע הוא הנוכח – עשו יעקב ובניו.
הירידה הראשונה: יעקב ובניו ירדו ממקום שבו הקשר עם הקב״ה הוא בבחינת ראיה, למקום שבו הטבע מעלים על האלוקות. אך בתקופה הראשונה, עד שאחרון השבטים נפטר, הם עדיין זכרו את החיים בארץ, ושמרו על התודעה שה׳ בורא ומנהל את הטבע.
ירידה שנייה: לאחר פטירת אחרון השבטים, כבר לא היה מי שיספר על סוג החיים בארץ ישראל, וישמר את התודעה שה׳ מנהל את הטבע. בני ישראל כבר ״לא ידעו את יוסף״ לא חיו בתודעה שה׳ הוא השליט האמיתי, זה הביא לכך שקם עליהם מלך חדש שלא ידע את יוסף..
ג. שתי הירידות בעבודת האדם
יהודי מתחיל את היום בתפילה, ולאחריה הוא ממשיך בלימוד התורה, ואז לעיסוקים הרגילים (מקורות 6,7).
בקריאת שמע ובתפילת שמונה-עשרה הוא חש את הנוכחות של הרוחניות בחייו -זו התחושה הרוחנית של ארץ ישראל.
ירידה ראשונה: עם סיום התפילה, כאשר הוא פונה ללימוד התורה, הוא כבר לא חש את הרוחניות באופן של ראיה, אך זה עדיין קיים בתודעה שלו.
ירידה שנייה: בתום הלימוד, כאשר האדם יוצא האדם לעולם החולין, הוא יכול לשכוח מה’ לגמרי, ולחשוב שההצלחה מגיעה לו בזכות עצמו.
ההוראה:
א. אמנם על האדם לסיים את התפילה, ולהמשיך לשגרת היום הרגיל. אך זה צריך להיעשות בהרגשה של ״אנוס על פי הדיבור״. ב. למרות הירידה, והחוסר בראייה ותודעה אלוקית, האמונה תביא את הגאולה.
