בא :מדוע הרבנים מוסיפים גזירות?

ב

בכל דור הוסיפו חכמי התורה סייגים וגדרים לתורה. השבת נכנסת בשקיעת החמה? הוסיפו החכמים סייג: להכניס את השבת 18 דקות קודם. קריאת שמע של ערבית נקראת עד עלות השחר? הוסיפו החכמים סייג: לקרוא אותה לפני חצות הלילה, וכן הלאה. מהיכן למדו חכמים לתקן סייגים? מדוע אי אפשר להסתפק באיסור עצמו?

האם ישנם איסורים מן התורה שהם סייג בשביל איסור אחר?

…ידועה השקלא וטריא בדברי האחרונים5 בנוגע לעניין של גזירה וסייג, האם כל המושג של גזירה וסייג אינו אלא מדרבנן, או שגם בציוויים מדאורייתא ישנם עניינים שצוותה התורה מצד גזירה וסייג:

בהשקפה ראשונה, הרי, כל המושג של גזירה וסייג הוא עניין שחידשו חכמים. כלומר, אף על פי שדבר פלוני מותר מן התורה, מכל מקום, כדי שלא יבוא ליכשל חס ושלום באיסור של תורה, אסרו חכמים גם דבר המותר – כדברי המשנה במסכת אבות6, “מילי דחסידותא”7: “ועשו סייג לתורה” [ובפרט על פי הידוע8 שכל ענין הגזירות וסייגים התחיל בזמן בית שני, מצד ירידת הדורות וכו’]. אבל, בציוויי התורה, הרי, אם התורה אסרה את הדבר – הרי זה איסור עצמי, ולא דבר המותר בעצם, שאסרתו תורה כדי לשלול איסור אחר כו’.

הציווי על ביעור החמץ מתחיל מחצות יום י״ד בניסן

כותב הרמב״ם: “מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו, שנאמר1 ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, ומפי השמועה למדו שהראשון זה הוא יום ארבעה עשר, ראיה לדבר זה מה שכתוב בתורה2 לא תשחט על חמץ דם זבחי, כלומר, לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים, ושחיטת הפסח הוא יום ארבעה עשר אחר חצות”.

וכמו כן כתב הרמב”ם בפרק שלפני זה3 בנוגע לאיסור אכילת חמץ – “אסור לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה, שהוא מתחילת שעה שביעית ביום, וכל האוכל בזמן הזה לוקה מן התורה, שנאמר4 לא תאכל עליו חמץ, כלומר, על קרבן הפסח, כך למדו מפי השמועה בפירוש דבר זה, לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח שהוא בין הערביים, והוא חצי היום”.

לכאורה, ביעור חמץ בי״ד בחצות הוא סייג

...לכאורה יש להוכיח שגם בדאורייתא מצינו עניין של “סייג” – מנידון דידן, שהתורה אסרה אכילת חמץ וצוותה להשביתו מחצות יום י״ד, שטעם האיסור הוא, לכאורה, כדי לעשות גזירה וסייג לאיסור חמץ שמתחיל מליל ט״ו.

לאחר עיון, עולה שהציווי על ביעור חמץ בי״ד בחצות הוא איסור עצמאי

אמנם, כד דייקת שפיר, הרי, איסור חמץ מחצות יום י”ד אינו “סייג” כדי להרחיק את האדם מאיסור חמץ, כי אם, איסור עצמי – מצד הקרבת הפסח, “לא תאכל עליו חמץ”, “לא תשחט על חמץ דם זבחי”.

האיסור של בל יראה ובל ימצא הוא סייג לאיסור אכילת חמץ

ובכן, ההוכחה שגם בדאורייתא יש סייג היא – מחומר האיסור דחמץ לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא:

בכל איסורי התורה לא מצינו שום דבר שאיסורו בבל יראה ובל ימצא, היינו, שבכל מקום שבו נמצא האיסור, בפנה רחוקה בקצווי תבל, עובר עליו בבל ימצא9.

ועד כדי כך, שאפילו בנוגע לעבודה זרה שאיסורה בכל שהוא . . . לא מצינו החומר דבל יראה ובל ימצא, כי אם, בנוגע לחמץ בפסח בלבד.

וטעם הדבר – כדברי הר״ן10: “היינו טעמא דחשו ביה טפי מבשאר איסורין משום דחמץ לא בדילי אינשי מיניה כולי שתא . . החמירה התורה בו לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא”, כלומר, בנוגע לעבודה זרה – מכיון שאין זה דבר שרגילים בו, ואדרבה, בקצה ההפכי לגמרי, אין צורך להוסיף בחומר איסורו שמא יכשלו בו, מה שאין כן בנוגע לחמץ בפסח – מכיוון שרגילים לאכלו במשך כל השנה כולה, יש צורך להוסיף בחומר איסורו כדי שלא יכשלו בו, ולכן, החמירה תורה לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא.

ונמצא, שגם בדאורייתא מצינו גדר של סייג – שהרי טעם האיסור דבל יראה ובל ימצא, איסור מדאורייתא, הוא סייג שלא יבוא ליכשל, חס ושלום, באיסור חמץ, בהיותו רגיל באכילת חמץ במשך כל השנה כולה.

סייג זה מהתורה הוא המקור לסייגים שחכמים תיקנו

ויש להוסיף, שמקורם של חכמים לעשות סייג לתורה הוא – הסייג שמצינו בדאורייתא, שהרי, “כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון11, ובמילא, גם הענין ד”עשו סייג לתורה” הוא “כעין דאורייתא”, כאמור, שגם בדאורייתא מצינו גדר של סייג.

משיחת שבת פרשת ויקרא ה’תשמ”ז 

(תו”מ תשמ״ז, ח״ב ע’ 762)

חוברת ופליירים להורדה

לפרסום רעיונות, הארות וסיפורים בנושא, אנא שלחו אותם כאן למטה

החשבון שלי

ברוכים הבאים אורח (כניסה)

חיפוש

תגיות