מהתוועדות שבת פרשת בראשית (התוועדות ב’), ה’תשכ”ח
א. שופרו של משיח
הנביאים זכריה וישעיהו מתנבאים שלפני ביאת המשיח תישמע בעולם תקיעת שופר, (מקורות 1-2). אך כל אחד מהם מנסח זאת בצורה שונה. זכריה מדבר בסגנון של מלחמה, ואילו ישעיה מתמקד בקיבוץ גלויות.
הרבי במאמרו, מביא את הסברו של הרבי הקודם, מדוע צריך שופר:
מאחר והיהודים מפוזרים ואבודים בכל קצוי תבל, מבחינה פיזית וגם מבחינה רוחנית, כיצד יצליחו ללקט אותם חזרה לעם ישראל וארץ ישראל? בשביל זה צריך את תקיעת השופר.
זכריה מתנבא על תקיעת השופר שמבטאת חבלי משיח בדמות מלחמה וחורבן שיבואו על אויבי ישראל, וגם יזכירו לבני ישראל את צור חוצבתם.
ישעיה מתנבא על שופר של חיבה גדולה. קריאה של קירוב אבהי מאבינו שבשמים, שתעורר את הנשמה היהודית שבכל אחד, ותחזיר אותו לעמו.
בשיחה הרבי מסביר יותר בהרחבה:
הגאולה נושאת בחובה שינוי עמוק ויסודי בעולם, ויש צורך להכין את האנושות למצב החדש. תקיעת השופר מבטאת מאורעות שיזעזעו את העולם בכלל ואת בני ישראל בפרט.
הנבואות צופות שתי תקופות שונות שמהוות הכנה לגאולה: זכריה מתנבא על תקופה של מלחמות סוערות שיהפכו את סדרי העולם, ואילו ישעיה מתנבא על תקופה מאוחרת יותר, שאז תהיה קריאת קירוב אבהית מאבינו שבבשמים לבני ישראל, שתגרום גם ליהודים שהם ״אובדים ונידחים״ לחזור הביתה.
(מי הם היהודים האובדים והנידחים? ׳אובדים בארץ אשור׳ רומז ליהודים ששקעו בתאוות החיים הטובים עד שנראה להם שטוב להם בגלות. ׳הנידחים בארץ מצרים׳ רומז ליהודים שסובלים בגלות כל כך קשה, עד שהם כבר לא פנויים נפשית לרוחניות. ואת שניהם, יעורר קול השופר.)
ב. השופרות כבר תקעו…
הרבי ממשיך להסביר, ששני הנבואות הללו כבר התקיימו:
נבואת זכריה התגשמה במלחמת העולם הראשונה והשנייה, אז העולם טולטל במלחמות סוערות ובני ישראל סבלו מחבלי משיח קשים ביותר.
ואילו נבואת ישעיהו התגשמה במלחמת ששת הימים, כשהמלחמה וניסי הניצחון גרמו להזזה נפשית עמוקה בקרב כל יהודי העולם. זו הייתה קריאתו האבהית של ה’ לנשמה האלוקית שיש בכל יהודי לשוב אליו.
הקב”ה ממתין לניצול ההזדמנות מצדנו, להתעורר בתשובה, ואז יבא משיח שיוציא אותנו מהגלות.
