משיחת שבת פרשת ויצא, ה׳תשל״ז
א. כבשים כבשים כבשים.
פרשת ויצא עמוסה לעייפה בכבשים וברחלים; הוא קובע את משכורתו בצאן, ומקים בזכותו הון עצום. שואל הרבי: מדוע התורה מאריכה כל כך בפרטי ההתעסקות של יעקב עם הצאן, ובעדרי הצאן הלבן ובהצלחתו הכלכלית?
(אמנם, בפעולת המקלות, הזוהר מסביר שיעקב קיים למעשה באופן רוחני את מצוות תפילין. וכיון ש״מעשה אבות״ סימן לבנים, זה חשוב לכתוב על זה).
ב. היכון, הכן צא!
ההוראה בשם “ויצא”: שם הפרשה הוא “ויצא” בלבד (ולא “ויצא יעקב”), משום שזוהי קריאת כיוון לכל יהודי. התורה אומרת שגם צדיק המעוניין להסתגר בד’ אמות של קדושה ולהתרחק מהרע, חייב לדעת שתכלית שליחותו בעולם היא “לצאת” החוצה אל המציאות.
למה להוריד נשמה לחרן? הנשמה יורדת מ”איגרא רמה” (תחת כסא הכבוד) ל”בירא עמיקתא” (העולם התחתון, שנקרא “חרן”) לא עבור עצמה, אלא כדי להתעסק עם “לבן הארמי” – ענייני העולם הזה המלאים ברמאות ובהעלם. המשימה היא “קדש עצמך במותר לך” – להכניס קדושה אל תוך החומר וגזירות הטבע.
ג. יש רכיב חשוב – צאן
החסידות מציבה את מערכת היחסים של “רועה וצאן” מעל לזו של “אב ובן”. מדוע? כי ל”בן” יש שכל, הבנה ואהבה, ולכן יש לו עדיין מציאות ואגו משלו. ל”צאן”, לעומת זאת, אין שכל או רצון עצמי, והוא מבטא צייתנות, התמסרות וביטול מוחלט לרצון הרועה. ודווקא באמצעות עבודה באופן של “צאן” – כשהיהודי מניח את הבנתו בצד ופועל מתוך ביטול עמוק מתאפשרת מאפשרתהתקשרות עצמית שבה “ישראל וקוב”ה כולא חד”. זהו סוד הצלחתו של יעקב עם הצאן.
בדורנו, שבו העולם והרחוב מנגדים לתורה באופן גלוי, היציאה החוצה להתעסק עם הזולת היא בבחינת “פיקוח נפש ממש”. כאשר יוצאים אל העולם בשמחה ומתוך התנועה הנפשית של ביטול (בחינת צאן),זוכים להצלחה אלוקית להעמיד תלמידים הרבה ולהאיר כל מקום שהקב”ה שולח אותנו אליו.





