משיחת מוצאי שבת קודש, יו”ד שבט, התשל”ד
א. כמה גדולים מעשי חייא
הגמרא מספרת על רבי חייא שבעצמו צד צבאים, ומהעורות הכין קלף, כתב עליהם מגילות תורה ולימד בעצמו את הילדים (מקור 1).
מדוע הוא לא שכר אחרים שיעשו זאת? משום שכאשר סומכים על אחרים, בסוף הדבר לא ייעשה. רבי חייא התמסר לעניין בעצמו כדי להבטיח שהדבר יצליח בפועל.
גם בימינו, על כל אחד מוטלת האחריות להתעסק בעצמו בחינוך.
דבר נוסף חשוב: יש לעשות זאת מתוך חיות והתלהבות, ולא כמצוות אנשים מלומדה. כאשר הזולת מרגיש שהדבר באמת חשוב לנו, הדברים נכנסים ללב ופועלים.
ב. לדבוק בה’
בפרשת עקב מצווה התורה ללכת בכל דרכיו ולדבוק בו (מקור 2). חז”ל מבארים ש”ללכת בכל דרכיו” פירושו עשיית חסד – כמוהו, ו”לדבקה בו” היא על ידי דבקות בתלמידי חכמים.
אולם אדמו”ר הזקן מבאר ש”לדבקה בו” פירושו להידבק במידותיו של הקב”ה. לכאורה, ביאור זה אינה עולה מדברי חז”ל בשום מקום!
ג. שני מישורים בהתקרבות למידות ה׳
בפרשת ראה, על הפסוק “ובו תדבקון” מפרש רש”י שהדבקות בה’ היא על ידי להידבק בדרכיו: “גמול חסדים, קבור מתים, בקר חולים כמו שעשה הקב”ה” (מקור 3). יש לומר, שמכאן מקורו של האדמו”ר הזקן.
אלא שכעת מתעוררת שאלה: מדוע חז״ל אמרו שכיון שאי אפשר לדבוק בה׳, לכן המשמעות היא לדבוק בתלמידי חכמים, כשאנו רואים שישנה אפשרות לדבוק בה׳ ישירות, וזאת על ידי דביקה במידותיו!
ההסבר הוא שבכל מצווה יש שני רבדים: המעשה בפועל והכוונה הפנימית. כפי שבתורה, בתפילה ובתשובה: קיום המצווה נעשה במעשה או בדיבור אך עיקר עניינם של המצוות הוא ההבנה, הרגש והדבקות.
כך גם בקשר להנהגה במידות ה׳: ההליכה במידותיו היא המעשה בפועל של עשיית חסד. ואילו הדבקות בו היא שהחסד ייעשה מתוך הזדהות ודבקות במידותיו של הקב”ה. וזהו הדבר העיקרי.
כך נהג רבי חייא. הלהט הגדול שלו שלא תשכח תורה מישראל גרם לו לעשות בעצמו את כל הנדרש, ולכן הוא כל כך הצליח. גם אנו נדרשים לא רק לעשות אלא גם מתוך חיות ואכפתיות, שכן דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב.
