משיחת ליל ב’ דחג הפסח, ה’תשכ”ו
לשלימות הענין ראה גם לקו״ש חי״ז, עמוד 78
א. הא לחמא עניא
פסקת “הא לחמא עניא” פותחת את חלק ה’מגיד’ בהגדה. (מקור 1). הרבי מעלה שאלות על שלשת המשפטים בפסקה:
א. מדוע סיפור הגאולה מתחיל דווקא בהזכרת מצות העוני שנאכלו בגלות מצרים ( לחמא עניא די אכלו אהבתנא בארעא דמצרים)? לכאורה מתאים לפתוח בהיבט גאולתי, ולדבר על המצות שנאפו במהירות לקראת יציאת מצרים?
האבודרהם שואל שאלה חמורה יותר: מהו בכלל המקור לכך שאבותינו אכלו מצות בגלות מצרים? זה לא כתוב בשום מקום בחומש… (מקור 2).
ב. מדוע אנו מזכירים שהשנה אנו בגלות ועבדים (השתא הכא .. השתא עבדין). הרי בליל הסדר אנו מספרים על הגאולה, וחוגגים את כולו בדרך חירות (מקור 3). למה להזכיר שעכשיו אנו בגלות?
ג. מדוע ההזמנה “כל דיכפין ייתי ויכול”, נאמרת באמצע הסדר ולא בתחילתו. הזמן הראוי להזמין את העניים הוא לפני תחילת הסדר!
ב. השאלה הגדולה
לקוראי ההגדה ואפילו לילדים, מתעוררת קושיה יסודית שמבלבלת את כל מהלך הסדר: מכיון שיציאת מצרים נעשתה על ידי הקב”ה שהוא נצחי, ולכן מעשיו נצחיים, הרי הגאולה היתה אמורה להיות נצחית. מדוע אם כן אנו נמצאים בגלות?
ושאלה נוספת: הקב”ה הבטיח לבני ישראל לצאת ממצרים ב”רכוש גדול”. מכיון שמעשי ה׳ נצחיים, העשירות צריכה להיות נצחית. מדוע אם כן ישנם עניים?
ד. מה היתה המטרה בגלות מצרים
כדי להשיב על השאלות, אנו צריכים לדון בשאלה הקדומה – מה היתה הסיבה לגזרת בין הבתרים, שבני אברהם יהיו עבדים 400 שנה (מקור 4). הרבי מסביר, שהגלות הייתה אמורה לתקן את חטא עץ הדעת. מה הפירוש?
חטא עץ הדעת, וששת החטאים שלאחריו, גרמו לסילוק השכינה מן העולם עד לרקיע השביעי, ואברהם וששת הצדיקים שאחריו, אמורים היו להחזיר את השכינה מהרקיע הראשון, עד לעולם הזה התחתון (מקור 5). הווי אומר, בברית בין הבתרים, הקב״ה נתן לאברהם ולזרעו את השליחות לתקן את חטא עץ הדעת, ולהוריד את השכינה למטה. ואמר לו ששליחות זאת, תהיה כרוכה בעבודה מאד קשה, שכוללת גם עבדות בארץ לא להם…
על פי זה מובן, מדוע מחשבים את 400 שנות הגלות מאז ימי אברהם, ולא משהותם הפיזית במצרים. משום שתוכן השליחות של 400 השנים, היתה להוריד את השכינה למטה, וזה התחיל כבר בזמן אברהם אבינו. הדורות המאוחרים היו אמורים להמשיך להוריד את השכינה, בני ישראל היו אמורים להפיץ את השכינה במצרים, שסימלה את הקידמה והחכמה, עד שבימי משה, היו אמורים להמשיך את השכינה למטה.
ה. המיזם נכשל…
בפועל, התיקון שהיה אמור להתרחש בגלות מצרים לא הושלם. בני ישראל לא ביצעו את העבודה הרוחנית הנדרשת, ולהיפך, שקעו בטומאה וכמעט נטמעו במצרים. ומשום כך טענה מידת הדין שאין מקום לגאולה, שכן מטרת הגלות טרם התממשה.
אך הקב”ה ראה שאם בני ישראל ישארו בגלות עוד רגע, הם ישקעו לגמרי בשער הנו״ן של טומאה, ולא יצאו מהגלות לעולם, ולכן מיהר להוציאם באתערותא דלעילא.
מכיון שהגאולה לא באה בזכות עבודתם בתיקון הרוע בעולם אלא מלמעלה, לכן נותרו טומאה ורוע בעולם. וגם בהם עצמם נשארה שייכות לרע.
זוהי הסיבה למה נאמר ״כי ברח העם״. לכאורה מדוע היו צריכים לברוח? הרי פרעה ביקש מהם לצאת! אלא שהם ברחו מהרע שבתוכם. משום שהם לא השלימו את הבירור הפנימי ומצד עצמם הם אף רצו להישאר במצרים. לכן היו צריכים לברוח, בעזרת הגילוי האלוקי שהאיר בהם.
ולכן, הורדת השכינה למטה לא היתה כמתוכנן – בדרך עבודה עצמית, אלא בעזרת אתערותא דלעילא.
תשאל השאלה: באם כן, האם הגאולה ממצרים לא פעלה דבר? ודאי שכן. ההתגלות האלוקית ביציאה ממצרים, העניקה להם מודעות למצב הנדרש מהם, והם יפעלו זאת בעתיד על ידי עבודת התשובה.
ו. כל הדיוקים מתורצים
כעת מתיישבות כל השאלות:
הפתיחה ב”הא לחמא עניא” באה להשיב לקושיית הילד – מדוע יש עניים בישראל, ומדוע אנו בגלות.
א. המילים ״הא לחמא עניא״ מספקות לו את התשובה. משום שמדובר על המצות שבני ישראל אכלו כשיצאו ממצרים, וגם הם מכונות בהגדה “לחם עוני”, כי הגאולה לא היתה בעבודתם העצמית של בני ישראל, אלא בגילוי מלמעלה, לכן הגאולה לא הייתה שלמה. וכתוצאה מזה, אנו עדיין בגלות ולכן גם קיימים עניים בישראל.
ב. האמירה “כל דיכפין ייתי ויכול”, לא באה להזמין את העניים. את זאת כבר עשו קודם. אומרים זאת כאן, להדגיש נקודה זו לילדים: העובדה שיש עניים נובעת מכך שהגאולה לא היתה שלימה.
ג. האמירה ״השתא הכא, לשנה הבאה בני חורין״, באה לענות לשאלה: אז מה יצא לנו מכל יציאת מצרים? והתשובה היא, שהשתא אנו עדיין בגלות, אך הגילוי אלוקות ביציאת מצרים, נתן לו את המודעות והיכולת, ופתח את הצינור, כדי שעכשיו נעשה את העבודה כראוי, ובשנה הבאה נהיה בני חורין.
