משיחות מוצש”ק פ’ מקץ, נר ח’ דחנוכה, ויום א׳ מוצאי זאת חנוכה ה׳תשמ”ו
א. ייסוד תנועת החסידות
לאחר פרעות קשות והרס של מאות קהילות, העם היהודי נקלע למשבר חמור. נוסף לכך, התגלע קרע חברתי בין לומדי התורה לפשוטי העם. גם בקרב הלומדים הורגש יובש רוחני.
בזמן הזה נולד הבעש”ט. הוא חידש שהיחס בין ה’ ליהודי עומד על אהבה, והדגיש שיהודים פשוטים שמקיימים מצוות נעלים מאלו הלומדים תורה. בכך כך עורר אהבה כלפי אותם יהודים פשוטים (מקורות 1-2).
חידוש נוסף היה האמונה בהשגחה אלוקית פרטית, לפיה כל פרט בבריאה תחת השגחת ה’ (מקור 3).
כשהתעורר וויכוח בקרב תלמידי המגיד לגבי מידת הפצת החסידות, אמר רבנו הזקן את משל האבן ובן המלך, לפיו יש להפיץ את תורת החסידות בהרחבה כדי להחיות את נפשות ישראל (מקור 4).
ב. ייסוד תנועת חב”ד
אדמו”ר הזקן המשיך והרחיב את פרסום החסידות ובמשך הזמן נלקח למאסר. בעת שהותו בכלא, התגלו איליו הבעש”ט והמגיד. הרבי ביקש להבין מהי סיבת המאסר, ורבותיו השיבו לו שהתעורר עליו קטרוג בשל הפצת החסידות. כאשר שאל אם עליו להפסיק, עודדוהו להמשיך ביתר שאת.
שואל הרבי: אם רבנו הזקן ביאר שהפצת החסידות היא פיקוח נפשות, ובכך ביטל את הקטרוג על רבו, מדוע הוא מסתפק האם להמשיך בהפצה? ועוד: אם הקטרוג על החסידות כבר בוטל בימי המגיד, כיצד התעורר שוב בימיו של רבנו הזקן?
ג. ההבדל בין טיפה לנהר
ההסבר: הבעש”ט והמגיד גילו חסידות בצורה של ‘נקודה’ – רעיון רוחני קצר ומרוכז. רבינו הזקן, לעומת זאת, הרחיב וביאר את החסידות בשכל ובהבנה, וכך הפכה נגישה ורחבה הרבה יותר. לכן נוצר בימיו קטרוג חדש שלא היה בדורות הקודמים.
בנוסף לכך, תורת חב״ד מבארת שאפשר לבאר את הענינים הנעלים ביותר בתורה, גם לאנשים ״נידחים״ מבחינה רוחנית, וזה יעורר אותם. ובכך התעורר קטרוג חדש (מקור 5).
ומכאן נבין את הספק של אדמו”ר הזקן: הקטרוג החדש גרם לכך שדרכו התפרשה כמרידה במלכות והעמידה את חסידיו בסכנה ממשית, ולכן עלתה שאלה הלכתית האם הדבר מחייב מסירות נפש, או שמא עליו להפסיק את הפצת החסידות.
