א. ה׳הוד׳ האבוד?
בפסוק הראשון בפרשתנו אנו רואים דגש מעניין בנוגע לעובדה שיעקב יצא מבאר שבע. מסביר המדרש, שיציאתו סימלה את אובדן ההוד והזיו של העיר (מקור 1-2).
הרבי שואל שאלה פשוטה: הכיצד אפשר לומר שהעיר איבדה את הודה, כאשר יצחק ורבקה עדיין שם?
תשובה אפשרית אחת היא שהעיר איבדה חלק מתהילתה אך לא את כולה (מקור 3). אך תשובה זו אינה מתאימה לדבריו של רש”י, שמציין באופן ברור שפנה (לגמרי) זיוה והודה של העיר.
ב. צעיר ומעורב
הרבי מסביר: מספר פסוקים לאחר מכן, כותב רש”י שעיניו של יצחק היו אז ׳כהות׳ והוא היה כלוא בביתו. במילים הללו טמונה התשובה: יצחק כבר לא היה מסוגל להשפיע על סביבתו, ולכן יעקב הוא זה שנחשב לתפארת והוד העיר, ולא יצחק אביו.
ג. החפיפה בין נח לאברהם
בשיחה אחרת מעלה הרבי נקודה דומה: רש”י והזוהר מציינים, שאם נח היה חי בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום. שואל ה׳ניצוצי זוהר׳: אבל הם הרי כן חיו באותו דור! (מקור 4-7) כפי שהאבן עזרא מרמז, שנח מת כשאברהם היה בן נ״ח שנה (מקור 8)
הרבי מבאר: הדור שנחשב ל”דור אברהם” התחיל רק לאחר שמלאו לאברהם 75 שנה – כאשר החל להפיץ את שם ה’ בעולם. הדור אינו רק הזמן בו הוא היה חי, אלא כאשר הוא היה בעל השפעה.
ד. מחילה או שינוי?
בשיחה נוספת, מדגיש הרבי את הנקודה הזו בנוגע לרבי שמעון בר יוחאי.
רבי שמעון אמר שהוא יכול לפטור את כל העולם מן הדין (מקור 9).
שואל הרבי, הרי סיבת העונש היא בשביל מטרה טובה – לנקות מהנשמה את הלכלוך שנדבק בה כדי שתוכל להתאחד עם הקב״ה. אם כן, איזו טובה צומחת לאדם מכך שרבי שמעון יפטור אותו מן העונש, וישאיר אות נשמתו מלוכלכת?
ועונה: רבי שמעון, כמובן לא הסתפק בפטירת האנשים מהעונש. יחד עם זאת הוא פתח את מעיינות החכמה ולימד ברבים את רזי התורה. בזכות תורתו והנהגתו הקדושה, הוא השפיע על הציבור כולו לשנות את דרכיהם מכאן ולהבא, ובכך פעל בהם גם את הנקיון של הלכלוך הרוחני.
