משיחת יום ג’ פ’ לך לך, ד’ מרחשון, ה׳תשכ״א. רשימת השומעים בלתי מוגה.
כשיעקב היה רווק – הוא חיפש את המלאכים. כשחזר נשוי הם חיפשו אותו
מובא בזהר בביאור החילוק בין הפסוק “ויפגעו בו מלאכי אלקים” שנאמר כש”יעקב הלך לדרכו” בבואו מחָרָן לאחרי גמר עבודתו, להפסוק “ויפגע במקום” שנאמר ביעקב בלכתו לחָרָן:
“תא חזי כד נפק יעקב למיהך לחרן בלחודוי הוה דלא אינסיב מה כתיב ויפגע במקום . . השתא דאנסיב והוה אתי בכלהו שבטין, כביכול משריין עלאין פגעין בי’ ואתחננו לי’, דכתיב ויפגעו בו, אינון אהדרו למפגע בי’. בקדמיתא איהו ויפגע במקום, השתא אינון ויפגעו בו . . בקדמיתא בלילה בחלמא, השתא בחיזו דעינא וביממא”.
[“בוא וראה, כשיצא יעקב ללכת לחרן, היה לבדו, שלא נִשָא. מה כתוב? ויפגע במקום… כעת שנִשָא, והיה בא עם כל השבטים, כביכול המחנות העליונים פגשו בו והתחננו לו, ככתוב ויפגעו בו. הם חזרו להפגש בו. בראשונה – ויפגע הוא במקום, וכעת הם – ויפגעו בו… בראשונה בלילה בחלום, וכעת במראה העין וביום”].
כלומר: כאשר יעקב היה קודם העבודה, ורק הוא לבדו – הוצרך לילך ולחפש כו’ עד ש”ויפגע במקום”. ולא עוד אלא שגם לאחרי זה לא היה מראה הסולם אלא בחלום; אבל בבואו מחָרָן לאחרי עבודתו, ביחד עם בניו (שנקראים בכתוב בשם “אחיו”), באופן ד”מטתו שלימה”, וביחד עם כל עבודתו ופעולתו עד למטה מטה, שזהו ענין ה”צאן” – אזי אינו צריך לחפש כו’, אלא אדרבה: מחפשים אותו, כמו שכתוב “ויפגעו בו מלאכי אלקים”. ולא עוד אלא שאין זה בחלום, אלא בהקיץ.
והענין בזה על פי חסידות – כידוע בענין אתערותא דלעילא שבאה כדי לעורר אתערותא דלתתא, שאינה אלא באופן מקיף, ולא יודעים אם יהיה לה קיום, ויש צורך בכמה השתדלויות כו’; מה שאין כן כשישנה אתערותא דלתתא, ועד שנעשה “אתר שלים” – הרי זה ממשיך ומכריח כביכול את האתערותא דלעילא שבערך האתערותא דלתתא, ולאחרי זה גם את האתערותא דלעילא שלמעלה מהאתערותא דלעילא שבערך לאתערותא דלתתא.
כשיהודי מקרב עוד יהודי ועוד יהודי, הוא לא צריך לחפש את מלאכים, השפע מלמעלה מחפש אותו
וזוהי כללות ההוראה בהנוגע לכל אחד ואחת בעבודה בפועל:
כל זמן שיהודי עובד עבודתו בנוגע לעצמו, הנה ככל שתגדל מעלתו ומעלת עבודתו, הרי כל זמן שהוא יחיד, אזי הסדר הוא באופן ד”ויפגע במקום”, היינו, שצריך להשתדלות כדי לפגוע ולפעול במקום, וגם לאחרי ההשתדלות כאשר סוף כל סוף פוגע במקום, הרי זה רק באופן של חלום;
אבל כאשר יהודי עובד עבודתו להעמיד עוד יהודי, עוד יהודי ועוד יהודי, וממלא שליחותו באופן המתאים להשליחות שהוטלה עליו, מבלי הבט על כך שהשליחות שלו היא ב”חָרָן”, רחוק מארץ ישראל – אזי אופן ההמשכה מלמעלה הוא באופן ד”ויפגעו בו מלאכי אלקים”, שאינו צריך לחפש ולהשתדל כו’, כיון שמלמעלה מציעים לו עזר וסיוע בעבודתו ובמילוי כל צרכיו, ולא בחלום אלא בהקיץ כו’.
וענין זה נוגע לכל אחד ואחת מישראל, כולל גם יושבי אוהל – שגם מהם נדרשת העבודה בעולם, כל אחד לפי ענינו ולפי השליחות שמטילים עליו, ובלשון חכמינו ז”ל “שגזר עליה אדם הראשון כו’”, באיזה “ארץ” ובאיזה קו תהיה התעסקותו.
וזוהי נקודת הענין שראינו אצל רבותינו נשיאינו שהדגישו ותבעו ביותר את העבודה עם הזולת, ובאופן שאין נקי מעבודה זו – שכן, ככל שתגדל העבודה בעצמו, הרי זה על דרך הענין ד”ויפגע במקום” לגבי הענין ד”ויפגעו בו מלאכי אלקים” שנעשה על ידי העבודה עם הזולת.
(תו”מ ה’תשכ”א ח”א ע’ 187.)
