א. כיצד הופך החמץ מאיסור חמור למצווה?
בחג הפסח חמץ אסור לגמרי (מקור 1). לאחר מכן, התורה מצוה עלינו לספור שבעה שבועות ולהקריב בחג השבועות את שתי הלחם שעשויים חמץ (מקור 2). בספר החינוך ישנו תיאור מפורט איך היו עשויים החלות (מקור 3), ובתלמוד מוסבר איך בדיוק היו הכהנים מניפים את הלחם, ואיזה הגנה וברכה זה הביא לעולם (מקור 4). שואל הרבי: אם חמץ היה דבר חמור כל כך לפני כמה שבועות, כיצד הוקרב כקורבן בבית המקדש?
ב. מאמונה מקיפה למהפך פנימי
חמץ מסמל גאווה ואילו המצה מסמלת ענווה (מקור 5). אדמו”ר הזקן מוסיף נקודה נוספת: חמץ מייצג טעם ודעת והבנה, ואילו מצה מייצגת אמונה פשוטה (מקור 6). נמצאנו למדים שהמצה מסמלת עבודת ה׳ בקבלת עול, ואילו החמץ מסמל עבודת ה׳ עם הרגש והשכל.
הרבי מסביר במקורות 6 ו-7 ובשיחה שלאחריהם, שביציאת מצרים בני ישראל היו שקועים במ״ט שערי טומאה, ולא יכלו להשתנות ולהזדכך בין רגע, ולכן הקב״ה האיר עליהם גילוי נעלה שהוציא אותם ממצרים, אך לא זיכך את מהותם הפנימית. לאחר שבעה שבועות של עבודה פנימית ובירור המידות בספירת העומר, או אז, בחג השבועות הם כבר יכלו לעבוד את ה׳ עם מהותם הפנימית, עם כל הלב ועם הבנת המוח.
ג. שלבים ביציאת מצרים האישית
הרבי מסביר, שהמסע הזה, הוא המסע האישי של כל אחד מאיתנו. בתחילה, מחבקים את הקב”ה מתוך אמונה פשוטה ומעלימים את החמץ, אך לאחר זיקוק וזיכוך עצמי במהלך ספירת העומר, אנו מוכנים להשתמש בשכל וברגש ולנצלם כדי לעבוד את ה’ ולהפוך את רצונו לרצוננו.
ההדגשה בחשיבות עבודת השם מתוך הבנה מלאה מודגשת בתנועת חב״ד מאז היוסדה, שהדגישה את חשיבות הלימוד וההבנה העצמית, ולא לסמוך על הצדיק. (מקור 8 )