במשך קרוב לאלפיים שנה אנו לומדים בתלמוד סיפור מוזר, על קטטה מילולית בין הכוהן הגדול והרבנים ראשיים, במוצאי יום הכיפורים. ואנו תוהים לעצמנו, האומנם כך מתנהגים האישים הבכירים ביותר בעם היהודי?! רק בשנת 1968 הסביר הרבי את המשמעות הפנימית של השיח.
תוכן השיעור:
א. ריב במוצאי יום כיפור?
פרשתנו מתארת את עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים (מקור 1). המשנה מספרת לנו שהכהן הגדול היה עורך סעודה בסיום היום הקדוש, כדי לחגוג את יציאתו בשלום מקודש הקודשים (מקור 2). עדות עתיקה מתארת את התהלוכה החגיגית שנערכה לכבודו (מקור 3).
באחת השנים, מספר התלמוד, כאשר הכהן הגדול לֻוָּה לביתו, נטש אותו המון העם בפתאומיות כדי ללוות את גדולי הדור, שמעיה ואבטליון. מהסיפור משמע שהכהן הגדול נפגע ו”קטטה מילולית” פרצה ביניהם.
שואל הרבי: אם הכהן הגדול יצא זה עתה מקודש הקדשים בשלום, ודאי שהיה אדם קדוש ביותר (ראה מקור 4). הכיצד יתכן שיקפיד ויתרעם על הפגיעה בכבודו – כפי שמעיד התלמוד?
ב. תורה ותפילה – מה יותר חשוב?
התשובה היא, שלא היה זה ויכוח פעוט כלל, אלא מחלוקת בנוגע לערך התפילה מול ערך לימוד התורה (ראה מקור 5). הכהן הגדול, חשב שמן הראוי להתמקד בתפילה. ואילו שמעיה ואבטליון, שהיו צאצאי גרים, חשבו שמן הראוי להתמקד בלימוד התורה. כתוצאה מכך התפתחו ביניהם חילופי הדברים.
ג. מהות התפילה
מהו בעצם ההבדל המהותי בין תפילה ללימוד התורה? במה הן שונות באופן הקירוב של האדם לקב”ה?
במאמר של הרבי הקודם הוא מגדיר זאת במונחים ברורים ופשוטים.
