א. חינוך זמין לכולם
בפרשתנו לומדים על חובת ההורים ללמד את בניהם תורה (מקור 1). כיום כל קהילה יהודית מעניקה חינוך לבני הנוער. אך האם זה תמיד היה כך? התלמוד מספר שהחינוך היהודי הציבורי התקדם בשלבים. בהתחלה, רק אבות לימדו את ילדיהם. לאחר מכן הוקמו מוסדות חינוך בירושלים. מאוחר יותר הם הוקמו גם במרכזים אזוריים, ורק לקראת סוף בית שני, הוקמו בתי חינוך בכל עיירה, בהנהגת רבי יהושע בן גמלא (מקור 2).
הרבי מתעכב על הסיפור התלמודי הזה: הגמרא אומרת שהתורה הייתה יכולה להישכח, אילולא מעשיו של רבי יהושע בן גמלא. וזאת על אף שהורים לימדו את ילדיהם, על אף שבתי ספר כבר היו קיימים במרכזים אזוריים, ועל אף שהילדים קיבלו חינוך מסוים בבתיהם. עם זאת, תקנתו של רבי יהושע שדאגה לכך שכל ילד יהודי יהיה במוסד חינוך כבר מגיל שש או שבע הייתה נחשבה כקריטית לעתיד התורה. ההוראה לימינו ברורה.
ב. עשה זאת בעצמך!
התלמוד מספר סיפור נוסף: רבי חייא עסק בחינוך יהודי באופן אישי ונסע מעיירה לעיירה כדי ללמד ילדים תורה. הוא היה מעורב בכל שלב: הוא זרע זרעי פשתן כדי ליצור רשתות בשביל לצוד צבאים, והשתמש בעורותיהם כקלף לכתיבת מגילות אותן הביא לכפרים נידחים ולימד מהם תורה. שום דבר לא היה מתחת לכבודו (מקור 3).
בשיחה זו מתמקד הרבי בסיפור הזה. רבי חייא היה מגדולי הדור, וחיבר את התוספתא. ללא ספק היו לו תלמידים רבים. אבל זה לא מנע ממנו להוות דוגמה אישית למסירות אמיתית לחינוך היהודי.
