תשעה באב: לשמוח בטרגדיה

ת

כשראו בני ישראל את בית המקדש נשרף הם שמחו שמחה גדולה. הייתכן? מה היה כה משמח בחורבן בית המקדש? האר"י ז"ל (מחשובי המקובלים בכל הדורות) מגלה את הסוד.

תוכן השיעור:

א. בית המקדש בוער

יוסיפון מתאר את האירועים הנוראים של תשעה באב (מקור 1). בתלמוד מצינו עובדה מעניינת על החורבן: הוא אירע לקראת ערב, ממש לפני שקיעת יום תשעה באב (מקור 2). זה מעורר עניין, כי לפי המסורת היהודית, האבל פוחת אחר הצהריים. מותר לשבת על כסאות רגילים (מקור 3) ואומרים את תפילת נחם במהלך מנחה (מקורות 4 ו-5).

ב. קושיית האריז”ל

האריז”ל שואל: אם החורבן אירע אחר הצהריים, מדוע מקלים באבל? (מקור 6).

הרבי מצטט את תשובת האריז”ל: בכך שהקב״ה החריב את בית המקדש הגשמי ולא את העם היהודי, הוא הביע את אהבתו הנצחית לעמו. למרות מצבם הנמוך ביותר, ה׳ לעולם לא ינתק את הקשר עם עמו. דבר זה בא לידי ביטוי, במאמר התלמוד אודות “מזמור לאסף”. כאשר בית המקדש חרב, אסף זימר – מכיוון שהוא ראה את עומק אהבת הקב”ה לעמו.

במקורות 7 ו-8 אנו קוראים ביתר פירוט על “מזמור לאסף”.

ג. הכרובים החבוקים

באחת השנים לימד הרבי את הניגון צמאה לך נפשי, וביאר את המושג הזה ביתר עומק: הבעל-שם-טוב אמר ש”במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא”. במילים אחרות, געגוע למשהו בכוחו להביא אותם לאותו אותו מקום. לגעגוע ולכמיהה כשלעצמם, יש ערך נעלה ביותר.

על הארון שהיה מונח בקודש הקודשים היו שני כרובים. הגמרא מספרת שכשישראל עשו רצונו של מקום, היו הם חבוקים אחד בזרועות השני, כסימן לריצוי ואהבה. אך כשישראל לא עשו רצונו של מקום, הכרובים הסבו את פניהם לצד השני (מקור 9). באופן תמוה, בזמן החורבן, הם היו מעורין זה בזה (מקור 10).

אבל עם הסברו של הרבי, הכול מובן. החורבן היה הביטוי העמוק ביותר לאהבת הקב”ה. 

עזרי הוראה

לפרסום רעיונות, הארות וסיפורים בנושא, אנא שלחו אותם כאן למטה

החשבון שלי

ברוכים הבאים אורח (כניסה)

חיפוש

תגיות