תצוה: מסורת מול ארכיאולוגיה

ת

נתרם ע”י הרה”ת ר’ מנחם מענדל וזוגתו מרת נחמה דינה שיחיו מאנגעל, טשערי היל, ניו דזערזי, לזכות ילדיהם ונכדם שיחיו

לעם היהודי יש מסורות בנות אלפי שנים המתארות את האופן בו מקיימים את המצוות. מה קורה כשארכיאולוגים מוצאים ממצאים סותרים? האם משנים את המסורת?

למסורת יש משקל גדול יותר מממצאים

בפרשתנו נאמר: ועשית זהב טהור ופתחת עליו פיתוחי חותם קודש לה׳״.

ישנה שקלא וטריא בנוגע לאופן כתיבת התיבות “קודש לה'”:

איתא בגמרא1: “תניא ציץ כמין טס של זהב . . וכתוב עליו בב’ שיטין יו״ד ה״א מלמעלה, וקודש למ”ד מלמטה (השם שלם בשיטה עליונה, וקודש למ״ד בשיטה תחתונה, שלא להקדים שאר אותיות למעלה מן השם מאחר ששני שיטין היו). ואמר ר’ אליעזר בר’ יוסי אני ראיתיו ברומי, וכתוב קודש לה’ בשיטה אחת”.

וברמב”ם2: וכתוב עליו שני שיטין קודש לה’, קדש מלמטה לה’ מלמעלה… ואם כתבו בשיטה אחת כשר, ופעמים כתבוהו בשיטה אחת”.

…ובמאירי3 איתא: . . ואף על פי שמגדולי החכמים העידו אני ראיתיו ברומי וכתוב עליו קודש לה’ בשיטה אחת, לא הכחישו את הידוע אצלם אף בעדות ראיה.

…בהמשך להמוזכר לעיל אודות אופן כתיבת התיבות “קודש לה'” על גבי הציץ – רואים דבר פלא: למרות עדותו של ר’ אליעזר ברי יוסי, “אני ראיתיו ברומי וכתוב קודש לה’ בשיטה אחת”, אף על פי כן, פסק הרמב״ם להלכה כתנא קמא, ש”קודש לה'” כתוב בב׳ שיטין.

מדברי הגמרא עצמה (לולי פסק דין הרמב״ם) היה מקום לומר שלאחרי עדותו של ר’ אליעזר בר’ יוסי, שינו חכמים את דעתם, מכיון שישנה עדותו של תנא שראה בעצמו (עד ראיה) ש”כתוב קודש לה’ בשיטה אחת”. אבל מכיון שהרמב״ם פוסק להלכה כתנא קמא, מוכח שגם לאחרי עדותו של ר’ אליעזר בר’ יוסי, לא נשתנתה שיטתם של החכמים, דסבירא ליה שנכתב בב’ שיטין.

ובפרט על פי דברי המאירי שכתב ש”לא הכחישו את הידוע אצלם אף בעדות ראיה”, שמזה מובן שהלכה כתנא קמא גם בדיעבד.

וטעם הדבר: מכיון שהיה ידוע לחכמים בקבלה מדור לדור ש”קודש לה'” נכתב בב’ שיטין – לא הכחישו את הידוע אצלם אפילו כאשר בא עד ראיה נאמן (תנא) ואומר שראה ברומי ציץ שכתוב בו “קודש לה'” בשיטה אחת, מכיון שבוודאי אין זה הציץ שלבש הכהן הגדול (אלא ציץ אחר, כדלקמן), כי בנוגע לציץ שלבש הכהן הגדול (שאודותיו מדובר בתורה) נמסר להם בקבלה מדור לדור ש”קודש לה”’ נכתב בב’ שיטין.

כלומר: אם לא היתה ביד חכמים מסורת וקבלה אודות אופן כתיבת התיבות “קודש לה'” (בשיטה אחת או בב’ שיטין), היה מקום לקבל את דבריו של העד ראיה, ולקבוע בהתאם לכך שהיה כתוב בשיטה אחת; אבל מכיוון שנמסר להם בקבלה ש”קודש לה'” נכתב בב’ שיטין – פשיטא שאין לבטל מסורת וקבלה זו אפילו על סמך עדות של עד נאמן שראה ציץ שנכתב באופן אחר, כי בודאי אין זה הציץ שאודותיו מדובר בתורה, כי אם ציץ אחר. ומה שר’ אליעזר בר’ יוסי סבירא ליה שהיה כתוב בשיטה אחת – הרי זה מכיוון שלא היתה בידו מסורת וקבלה באופן אחר.

…ואין כל פלא כיצד יתכן שר’ אליעזר ברי יוסי ראה ציץ אחר (לא אותו הציץ שלבש הכהן הגדול) – מכיוון שהציץ היה תכשיט של זהב, יש לומר שהיו כמה וכמה שעשו ציץ דוגמתו כדי שיהיה להם תכשיט לנוי (כי בזה לא שייך האיסור דעשיית “בית תבנית היכל כו”‘), ולכן עשאוהו כפי שהיה נראה להם – “קודש לה'” בשיטה אחת, וכיוצא בזה, ולא בדיוק ממש כהציץ שבמקדש. וכמו כן יתכן שהיו גוים שעשו דוגמת הציץ עבור עבודה זרה שלהם [שהרי גם אצלם היתה חשיבות מרובה לבית המקדש וכליו, וכדמוכח גם מזה שבסעודתו של אחשוורוש השתמשו בכלי המקדש כו’], ומי יאמר להם כיצד לעשות זאת כו’.

קני המנורה במקדש היו קנים ישרים ובצורה אלכסונית, ולא עגולים

והנה, מדברי המאירי הנ”ל (שלא הכחישו את הידוע אצלם אף בעדות ראיה) – יש להוכיח גם בנוגע לצורתה של המנורה:

נתבאר בארוכה4 שצורת המנורה היתה באופן שהקנים שיצאו ממנה (לא היו בצורת חצי קשת, בעיגול אלא) היו בקו ישר – כפי שרואים בציור שבכתב יד הרמב״ם, וכפי שמדגיש ר’ אברהם בנו של הרמב”ם ש”ששה קנים . . נמשכים מגופה של מנורה לצד ראשה ביושר, וכמו שצייר אותה אבא מרי ז״ל, לא בעיגול כמו שצייר אותה זולתו”. וכמו כן מפורש בפירוש רש״י על התורה5 שהקנים “באלכסון נמשכים ועולין”, כלומר, בקו ישר (ולא בעיגול).

ועל פי זה – אלו שרוצים להוכיח מציור המנורה שעל גבי שער טיטוס שקני המנורה היו בעיגול, כחצי קשת, וטענתם היא שזה שצייר את המנורה על גבי שער טיטוס הוא עד ראיה, מכיון שראה את המנורה בין שאר כלי המקדש שהובאו לרומי – הרי מכיון שציור זה הוא היפך המסורת והקבלה שהיתה בידי הרמב”ם ורש”י (שקיבלו מדור לדור שקני המנורה היו ביושר ולא בעיגול), פשיטא שאין להסתמך על ציור זה (דשער טיטוס) בניגוד למסורת. וכדברי המאירי: “לא הכחישו את הידוע אצלם אף בעדות ראיה”.

ובפרט שישנם פרטים נוספים שבהם ציור המנורה שעל גבי שער טיטוס אינו מתאים להמבואר בגמרא (על פי המסורת שלנו), ולדוגמא: מפורש בגמרא6 שלמנורה היו רגלים, ואילו בציור שעל גבי שער טיטוס אין רגלים למנורה.

ישנם כאלו שרוצים לומר שעל ידי טלטולה של המנורה (מירושלים לרומי, בתהלוכת הנצחון של טיטוס, וכיוצא בזה) נשברו רגליה של המנורה. – תירוץ זה הוא אמנם “א בעל-הבית’שער תירוץ”, אבל: מלבד שינוי הנ״ל (אודות רגלי המנורה) ישנם שינויים נוספים – הן בנוגע למשטח הזהב שעליו נצב גופה של מנורה, והן בנוגע לציורים שונים (דמויות של חיות, נחש וכיוצא בזה, שמש וירח וכו’) שנראים על גבי ציור המנורה דשער טיטוס – היפך הענין ד”לא תעשון כדמות שמשי המשמשין לפני כו'”7.

ומכל זה מוכח שציור המנורה שעל גבי שער טיטוס אינו ציור המנורה שהיתה במקדש – מכיון שציור זה הוא בניגוד למסורה, אלא ציור של מנורה דומה כו’. וכפי שמסתבר לומר שהיו כמה וכמה שעשו מנורות בעלי דמיון מסוים למנורה שבמקדש – ליופי וכו’, ומובן שלא היו בדיוק ככל פרטי המנורה שבמקדש.

ויש להביא הוכחה לדבר (שהיו כמה וכמה מנורות שנעשו בדמיון מסויים למנורה שבמקדש) – מסיפור המובא ביוסיפון (כדלקמן). ובהקדמה: למרות הפקפוקים עד כמה יכולים להסתמך על מה שכתוב ביוסיפון (כי אף על פי שהביאו הצ”צ8, אין פירוש הדבר שכל דבריו הם בתכלית הדיוק כו’) – הרי כאשר מדובר אודות סיפור שהוא כמסיח לפי תומו כו’, יכולים להביא הוכחה מסיפור זה.

מסופר בספר יוסיפון9 שאחד הכוהנים בא אל טיטוס והביא לו שתי מנורות של זהב.

והנה, מכיוון שבבית שני הייתה מנורה אחת בלבד [כי עשר המנורות שעשה שלמה לא היו בבית שני..], הרי בהכרח לומר ששתי המנורות שהביא הכהן אל טיטוס – לא היו מנורות המקדש, כי אם מנורות שנעשו כדוגמתן (בכמה שינויים).

 

ואין כל צורך לומר שניסו לרמות את טיטוס שאלו הן מנורות המקדש (כי גם הוא ידע שיהודים ממשיכים בעבודות המקדש, כולל הדלקת המנורה, ואם כן, לא יתכן שהמנורות שהובאו אליו הן המנורות שבמקדש) – אלא אותו כהן שרצה לישא חן בעיני טיטוס, הביא לו מנורות יקרות ונאות ביותר, שהיו עשויות כדוגמת המנורה שבמקדש. וכאמור – לא כדי לרמותו שיחשוב שאלו הן מנורות המקדש, כי אם נתינת מתנה יקרה ונאה כדי לישא חן בעיניו.

ונחזור לענייננו: מכיון שישנה מסורת המקובלת אצלנו אודות צורתה של המנורה (על פי דברי הרמב”ם רש”י, שקיבלו זאת מהדורות שלפניהם כו’) – הרי כל עדות ראיה אינה יכולה לשנות את הדבר, ובלשון המאירי: “לא הכחישו את הידוע אצלם אף בעדות ראיה”. ומה שרואים ציור באופן אחר – אין זה ציור מנורת המקדש, כי אם ציור של מנורה אחרת. ועל דרך האמור לעיל אודות הציץ כו’.

משיחת שבת פרשת תצוה ה’תשמ”ג, בלתי מוגה

תורת מנחם, ה’תשמ”ג ח”ב, ע’ 1050 ואילך 

(לשלימות הענין ראה לקו”ש חלק כ”א ע’ 164 ואילך)

 

עזרי הוראה

לפרסום רעיונות, הארות וסיפורים בנושא, אנא שלחו אותם כאן למטה

החשבון שלי

ברוכים הבאים אורח (כניסה)

חיפוש

תגיות