משיחת עשרה בטבת ה’תשמ”ב
א. המבוגר או הצעיר?
לקראת פטירתו מבקש יעקב לברך את בני יוסף. יוסף מעמיד את מנשה, הבכור לימין אביו, אך יעקב מניח במכוון את ידו הימנית על ראש אפרים הצעיר, מפני שהוא עתיד להיות גדול ממנשה (מקור 1).
ה’כלי יקר’ מבאר ששתי הגישות של יעקב ויוסף מוצדקות על פי התורה. יוסף פעל לפי הסדר הטבעי, אולם יעקב מלמד שבענייני קדושה יש מעלה מיוחדת דווקא לקטן ולבטל, והוא כלי ראוי לאור השכינה ולכן מתאים לקבל ברכות גדולות. לכן אפרים הקדים לקבל את הברכות (מקור 2).
מכאן מסר בעבודת האדם: בלימוד התורה – כאשר אדם לומד מתוך ביטול וענווה, ליבו נפתח באמת לקליטת התורה. לכן נפסקה ההלכה כבית הלל, מפני שהיו ענווים ושפלים ברוחם (מקור 3). וכן בתפילה – כאשר עומדים לפני ה’ מתוך הכנעה ושפלות, התפילה פועלת את פעולתה.
הלימוד מסיפור התורה אלינו: עלינו ללמוד מיעקב ולאמץ דרך של ביטול וענווה. דווקא מתוך שפלות זוכה האדם לעלייה רוחנית גבוהה, וממשיך עליו ברכות גדולות.
ב. כיבוש שבע אומות ברוחניות
יעקב מברך את יוסף שיקבל חלק נוסף על אחיו בירושתו לבניו. זו ארץ האמורי אותה כבש יעקב. (מקור 4). מאחר והאמורי נחשב לחזק מבין האומות, כיבושו כולל למעשה את כיבוש כל שבע האומות.
בעבודה הרוחנית, שבע האומות מסמלים את שבע מידות רעות שבלב האדם. מבינהן, קליפת האמורי היא הקשה ביותר. תפקידו של יהודי הוא לכבוש ולברר את המידות הללו, להעלותן מהקליפה אל הקדושה. כאשר הלב מתברר, הנהגת האדם כולו נעשית ראויה, וכך הוא כובש את ארץ שבע האומות והופך אותה לארץ ישראל.
כיצד הלקיחה מהאמורי מתבצעת? “בחרבי ובקשתי” שזו עבודת התפילה. חרב הורגת אויב קרוב וגלוי, וקשת אויב רחוק ונסתר. החץ נורה באמצעות משיכת מיתר הקשת למטה, וככול שהמשיכה עמוקה יותר כך החץ יגיע למרחק גדול יותר.
כך גם בעבודת התפילה, ישנם קשיים ואויבים שהאדם חש בהם בגלוי, וישנם כאלו שאינו מרגיש כלל, משום שהם עמוקים ונסתרים בנפשו. כדי לכבוש את הקליפה הדקה והנעלמת, נדרשת עבודת התפילה בבחינת קשת – מתוך ביטול והכנעה. ככל שהאדם מתבטל ומתחנן יותר מה’ לעזרה, כך יזכה לשפע לבקש מה’ שיעזור בתחנונים, ואז בוודאי מצליח, וככל שיבקש ויתחנן יותר כך יעורר רחמים רבים יותר (מקור 5).
