מתוך “הדרן” על מסכת מכות – משיחות יו”ד שבט ושבת י”ג שבט, ה’תשכ”ה
א. שועל שיצא מקודש הקדשים
חז”ל מספרים על קבוצת תנאים שיצאה לירושלים. בדרכם עברו בהר הצופים, וכשראו את חורבן העיר –קרעו את בגדיהם, בשל צער החורבן.
כשהגיעו להר הבית, הבחינו בשועל יוצא ממקום קודש הקודשים. המראה העצוב גרם להם לבכות. ואילו רבי עקיבא החל לצחוק.
לתמיהתם של חבריו הסביר: התורה תולה את נבואות אוריה וזכריה. כשם שנבואת אוריה – “ציון שדה תחרש” – התקיימה, כך תתגשם גם נבואתו של זכריה אודות בניין ירושלים.
התנאים הגיבו: “עקיבא ניחמתנו”.
שואל הרבי:
א. מדוע התנאים לא בכו כבר בהר הצופים, כאשר ראו את חורבן העיר וקרעו את בגדיהם, אלא רק כאשר יצא השועל ממקום המקדש?
ב. מה פשר תמיהתו של רבי עקיבא על חבריו: “מפני מה אתם בוכים?”, הרי עצם חורבן בית המקדש הוא סיבה מספקת לבכי עבור כל יהודי!
ב. הרובד העמוק של הבכי והצחוק
התנאים לא חיו את חורבן הבית כאירוע היסטורי בלבד, אלא כחוויה חיה ונמשכת. הם היו חדורי אמונה שבזכות מצווה אחת, שהגאולה תבוא בכל יום בזכות ‘מצווה אחת’, ובזכות שלמות המצב הרוחני של עם ישראל, תבוא הגאולה בכל רגע. אולם כאשר ראו שועל יוצא מקודש הקודשים פרצו בבכי. לא מפני החורבן, אלא מפני שמציאות כזו של שועל, החודר למקום קודש הקודשים, היא דבר שאינו מתחייב מהחורבן עצמו, והדבר הבהיר להם את עומק החורבן והגלות.
הסבר הדברים:
חז”ל מדגישים שהיה זה דווקא שועל שיצא מקודש הקודשים, זאת כדי לרמז לנו על מסר עמוק.
השועל ‘פיקח שבחיות’, מייצג את כוחו של השכל וההבנה בענייני העולם. הפיקחות הזו יכולה להיות חיובית: היא מאפשרת לאדם לפרנס את משפחתו ולפזר צדקה. אך התורה מציבה גבול ברור: על הפיקחות הזו להישאר בתחום ה’חיות’, ככלי עזר לחיים על פי התורה, ולא לחדור לתחום הקדושה עצמה.
כאשר השועל מתגנב לקודש הקודשים, למקום התורה עצמה, ומנצל לרעה את המקום לצרכיו העצמיים, זה פגיעה בנקודת היהדות, במהות הקדושה, והתגובה על כך היא בכי.
רעיון זה מתחדד יותר בסיפור נוסף על רבי עקיבא והשועל:
בזמן גזרות נגד לימוד התורה, המשיך רבי עקיבא ללמד תורה. כששאלו אותו אם הוא אינו חושש מהשלטון הרומאי, השיב במשל: שועל הציע לדגים בנהר לעלות ליבשה, כי שם לא יאיימו עליהם רשתות הדייגים. ענו לו הדגים: “טיפש! אם במים, מקור חיותנו, אנו חוששים, ביבשה נמות מיד!”.
הנמשל ברור: התורה היא חיינו. ואם אם חיי תורה כרוכים בסכנה, הוויתור עליה פירושו ויתור על עצם החיים.
הרבי מסביר:
השועל שבמשל דווקא מבין שהדגים חיים בזכות המים. טענתו היא שדווקא משום שהמים מקור חיותם, הם גם סיבת דאגותיהם.
חיותם של בני ישראל, שנמשלו לדגים, היא העיסוק בתורה. טוען השועל כלפיהם, שהסיבה לקשיים שחווים בגלות ובפרנסה היא בגלל שבחרו לחיות חיי תורה, ואם ישתחררו ממנה, יזכו לשלווה ומנוחה.
אולם האמת הפוכה: דווקא התורה היא שמחייה את עם ישראל, גם את חייו הגשמיים.
ולכן כשחכמים ראו את השועל יוצא מקודש הקודשים בכו: כל זמן שהמקדש הפנימי של יהודי בשלימות, הרי שהמקדש גשמי יבוא בקרוב. אבל מציאות שבה ה’שועל’ חדר לנקודת היהדות הפנימית של היהודי ומנצל זאת הפוך מרצון ה’, זו מציאות קשה שמראה עד כמה הגלות עמוקה.
ג. משואה לתקומה
ומדוע רבי עקיבא צחק?
מפני שראה כאן נקודת אור.
כל עוד לא נוגעים בנקודה הפנימית של יהודי, ייתכן שהוא ייכשל בעבירה מתוך ‘רוח שטות’, ומתוך דמיון שניתן לעבור את הגובל ולהישאר קשור לקב”ה. אך כשנוגעים במקום הפנימי שבו אי אפשר לשקר לעצמו – גם יהודי שרחוק מאוד רוחנית, מתעורר, והקשר הפנימי והעמוק עם הקב”ה מתגלה, עד למסירות נפש.
רבי עקיבא הבין שמראה השועל בתוך קודש הקודשים מעיד שהעם היהודי הגיע למקום הזה, וכעת תבוא עלייה רוחנית עצומה. זו הסיבה לשמחתו.
הוא קישר זאת להתגשמות נבואת החורבן של אוריה שנאמרה במקדש הראשון אך התבצעה למעשה בחורבן המקדש השני, אז גם יסודות המקדש חרבו. הוא למד מכך, שלאחר ירידה כה גדולה ועמוקה, תבוא גם העלייה הגדולה.
המסר מדברי רבי עקיבא: כשמתרחש חורבן, זה לא זמן לבכי וייאוש אלא זמן לשליחות. על ידי קירוב יהודי נוסף לתוך קודש הקודשים, תבוא הגאולה וייבנה המקדש.
