משיחת מוצאי שבת קודש פרשת אמור, ה’תשל”ח
א. מתנות העניים מהיבול
בפרשתנו מפרטת התורה את כל מועדי ישראל ואת הקרבנות שמביאים בהם, אולם באופן מפתיע היא ‘שותלת’ באמצע את מצוות פאה ולקט הקשורות למתנות עניים (מקור 1).
רש”י מצטט את רבי אבדימי, שמסביר שזה כדי ללמדנו שמי שיקיים את מצוות פאה ולקט כראוי, נחשב כאילו בנה בית מקדש והקריב קורבנות (מקור 2).
שואל הרבי:
א. רש”י מצטט את שמו של בעל המאמר – רבי אבדימי. מדוע?
ב. במקורו של רש”י מובא הלשון “כאילו בית המקדש קיים והוא מקריב קורבנותיו לתוכו”, אולם רש”י בוחר ניסוח שונה: “מעלים עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב קורבנותיו בתוכו”. מדוע?
ג. בהמשך רש״י מסביר, שלתורם אין בחירה לתת את הלקט והפאה למי שהוא רוצה, אלא כל עני יכול לבא ולקחת. נשאלת השאלה: הרי מצוות פאה ולקט הוזכרו כבר בפרשה הקודמת, ומדוע רש״י לא פירש זאת בפרשה הקודמת, והמתין עם פירושו עד עתה?
ב. היוקר של היגיעה
פאה ולקט הן מצוות ייחודיות. בשונה ממצוות הלוואה בה הכסף מושב בחזרה למלווה, ה’מענק’ שניתן לעני נשאר בידו ובביתו. זהו הקשר בין פאה ולקט לבין הקרבת הקורבנות: כשם שהקורבן נשאר בבית המקדש, ולא נלקח לאכילה מחוצה לו, כך גם הצדקה של פאה ולקט נותרת אצל העני, ולא נלקחת חזרה על ידי בעלי השדה (הסבר ה’גור אריה’ מקור 3).
ייחודיות נוספת שישנה בלקט ופאה, מעבר למצוות צדקה רגילה – היגיעה.
במצוות צדקה ישנם שתי רמות: א. כסף שהושג ללא השקעת מאמץ מיוחד. ב. כסף שהושג בעמל רב. אדמו”ר הזקן מסביר בתניא את המעלה שישנה בצדקה דווקא מכסף שהושג בעמל רב, שאז ׳כל נפשו החיונית עולה לה׳׳ (מקור 4).
מכיון שגידול חקלאי כרוך ביגיעה גדולה של חרישה, זריעה וקצירה, כאשר יהודי משאיר פאה ולקט לעני, זו צדקה מסוג נעלה יותר, שכן הכסף הושג בעמל רב מהרגיל.
ולכן, באם מצוות צדקה רגילה מכסף שהושג ללא עמל מיוחד, שקולה להבאת קורבן לבית המקדש, הרי שמצוות פאה ולקט שעליהם הוא מתייגע הרבה יותר, הושוו ל”כאילו בנה בית מקדש”, משום שהעמל והטרחה שהושקעו במצוות הצדקה נחשבים כמו היגיעה שהושקעה בבניית בית המקדש. (בכך מתורצת שאלה ב׳).
ג. נתינה טהורה – ללא אינטרס
כאשר יהודי מצווה כי עליו להשאיר תבואה לעניים, סביר שיבחר לתעדף את עבדו ואמתו העניים, שכן הם סייעו לו בעבודת האדמה. מגיעה התורה ואוסרת להפנות את הצדקה למקורבים, אלא עליו לאפשר לכולם לקחת באופן שוויוני.
כשנתינת הפאה והלקט נעשית כך, היא נחשבת “כאילו בנה בית המקדש”, שכן מדובר ביגיעה נפשית גדולה, שבה האדם מקדים את טובת הזולת על פני טובתו האישית, ומעניק לו את התבואה שהשקיע בה מאמצים מיוחדים, ללא כל טובת הנאה.
בכך מתורצת שאלה ג׳. ברוח פסוקים אלו, שמדגישים את היגיעה המיוחדת במצוות לקט ופאה, שלכן הם מושווים לבנית בית המקדש, מזכיר רש״י את הקושי נוסף, בכך שזה נתינה ללא שום אינטרס.
בשביל לבאר זאת ביתר ביאור, מזכיר רש״י את שמו של בעל המאמר – רב אבדימי.
הגמרא מספרת, שכאשר תלמיד מסוים שאל את רבי חלפתא, מדוע ״עניי עירך קודמין״, בחר הרב לבקש דווקא מבנו – רב אברדימוס לענות על כך. מדוע? משום שהוא עסק בלהט בהלכה זו, ותשובתו הייתה נכנסת ללב השואל.
מכיון שלרב אברדימוס הייתה חיות מיוחדת בנושא של עניי עירך קודמים, אזכורו כאן מדגיש את המהפך החשיבתי, כאשר בדין של פאה ולקט העיקרון של ״עניי עירך קודמים״ מתבטל, ויש לתת את הצדקה בצורה שוויונית לכולם.
וכאשר יהודי מבצע את שתי המצוות באותו רגש, ומשנה את טבע מידותיו, או אז הוא נחשב כמי ש”בנה בית המקדש, והקריב עליו קורבנות”.
