משיחת מוצאי שבת קודש פרשת בשלח, יו”ד שבט, ה’תשכ”ז
א. האם התורה ניתנה לאליטה בלבד?
לאחר שלושים ימים במדבר, תם האוכל בכליהם של בני ישראל. הם מתלוננים, וה’ אומר, “הנני ממטיר לכם לחם מן השמים… למען אנסנו הילך בתורתי אם לא” (מקור 1).
מסביר רש”י, שהניסיון הוא האם הם יקיימו את המצוות התלויות במן. אך המדרש ובעל הטורים מסבירים, שה’ בעצם אומר שהוא נותן לעם ישראל את התנאים הטובים ביותר – לחם מן השמים בלי שום דאגות – כדי לנסות אם במצב כזה הם ילמדו וישמרו את התורה (מקור 2).
המדרש לומד מכך ש”לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן”. המצב האופטימלי ללימוד תורה הוא אצל אנשים שאין להם שום דאגות, משום שהם מקבלים אוכל מן השמים.
שואל הרבי, קביעת המדרש שהתורה ניתנה דווקא ל”אוכלי המן”, עומדת בסתירה לעובדה שמצוות תלמוד תורה מחייבת כל אדם ובכל מצב ללמוד תורה; עני, עשיר, זקן, בריא וכן הלאה.
[הקושיה מתחזקת: (א) הגמרא קובעת, שהלל, אשר למד תוך מתוך דחק, הוכיח שניתן ללמוד תורה גם מתוך עניות קשה (מקור 3). (ב) אפילו בזמן הבית, בני ישראל עסקו בעבודת כפיים, עד כדי כך שרשב”י טען בעקבות זה “תורה מה תהא עליה?” (מקור 4)].
ב. תורת ה’ או תורתו של הלומד?
מסביר הרבי: הגמרא אומרת שבתחילת הלימוד התורה נקראת על שמו של הקב”ה, ולבסוף, על שם הלומד – “ובתורתו יהגה”. בתחילת הלימוד, כשהוא לומד למיגרס [באופן “שטחי”], התורה נקראת תורת ה’. אולם כאשר הוא מעמיק בלימוד ומונח בו לגמרי, התורה נחשבת שלו – “ובתורתויהגה”.
על פי זה, כאשר המדרש אומר ש”לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן”, כוונתו היא, שאנשים הנמצאים במצב נפשי של “אוכלי המן” – נטולי דאגות, אשר לומדים מתוך ריכוז מוחלט – רק הם יכולים ללמוד באופן שהתורה נקראת על שמם. אך כמובן שלימוד תורה באופן רגיל שייך לכל אחד ואחת.
ג. כיצד זה רלוונטי אלינו?
כיצד מגיעים למצב כזה, בשעה שעל פי תורה על האדם להיות טרוד בפרנסת משפחתו? על האדם לאמן את עצמו, שבשעת הלימוד יהיה במצב נפשי של אוכלי המן, שבזמן הלימוד הוא לא יהיה מוטרד משום חרדה כלכלית.
