משיחת שיחת שבת פרשת שמות, ה’תשל”ז
מהי ברכת החודש?
מאז יציאת מצריים, קביעת מועד ראש חודש התבססה על פי עדות ראייה. הסנהדרין בודקים את אמינות העדים ומקדשים את החודש בהכרזה: מקודש! וכל העם עונה: ״מקודש מקודש״. (מקור 1).
באם לא הופיעו עדים שראו את הירח ביום ה30, נקבע אוטומטית היום ה-31 כראש החודש החדש, ללא טקס מיוחד. (מקור 2).
במאה ה-4 הלל נשיאה חזה את ביטול הסנהדרין וקבע לוח שנה קבוע שלאורו צועדים עד היום. (מקור 3)
בימינו ישנו מנהג להכריז ב’שבת מברכים’ באיזה יום בשבוע יחול ראש חודש, בתפילת ״מי שעשה ניסים״. הסיבה לכך היא, בשביל להודיע לציבור מתי ראש חודש, ובנוסף לזה, זהו זכר לקביעת החודש על ידי הסנהדרין (מקור 4).
ששה ברכות או שתים עשרה?
שואל הרוגוצ’ובר: בנוסח ברכת החודש אנו מאחלים ואומרים שישה לשונות של ברכה (מקור 5), ואילו בתפילת מוסף ראש חודש אנו מאחלים ואומרים שנים עשר לשונות של ברכה (מקור 6). מהי הסיבה להבדל?
מסביר הרוגוצ’ובר: בתפילת מוסף אנו מתפללים ומבקשים להצלחת החודש. כיוון שכל החודשים זקוקים לברכה – אומרים בה שתים עשרה ברכות כנגד י”ב חודשי השנה.
ברכת החודש נקבעה כזכר לקידוש החודש. כאשר השנה כסדרה, סדר החודשים הוא: חודש מלא ולאחריו חסר. נמצא שישנם רק שישה חודשים שנקבעים ומתקדשים על ידי בית דין. ולזכר ששת קידושי החודש, אנו אומרים ששה לשונות של ברכה.
מתי אפשר לתת מוסר
לפני פטירתו, בראש חודש שבט, משה מעביר מוסר לבני ישראל על חטאם בעגל הזהב (מקור 7). לפני שאמר להם מוסר, משה העניק להם ברכות לרוב. כבש עבורם את ארץ סיחון ועוג (תוך סיכון עצמי (מקור 8)), וחילק להם את ארץ ישראל, ורק אז אמר להם מוסר.
הנהגה זו, שבתחילה מברכים ומשפיעים טובה, ורק לאחר מכן נותנים מוסר, מקורה בתורה:
מסופר שהאות ב’ נבחרה מכל האותיות שבה ייברא העולם (“בראשית ברא אלוקים”) כי היא מרמזת לעניין הברכה, ואילו האות א’ מרמזת לקללה – ארור. שואל הרבי: מדוע אם כן עשרת הדברות נפתחות באות א’ (“אנכי ה’ אלוקיך”) המרמזת לקללה?
מסביר הרבי: סדר הדברים הרצוי הוא להתחיל בברכה, ולכן התורה פותחת באות ב’. אחר כך ניתן לשלול עניין מסוים (“אנוכי ה’ אלוקיך – לא יהיה לך אלוקים אחרים”) ולפתוח באות א. כך משה נהג ופתח בטוב, בטרם אמר לבני ישראל מוסר.
הנהגת משה, והסדר בתורה עצמה, מלמד אותנו איך לנהוג. ראשית עלינו לברך את מי שסביבנו, ואז נזכה שכשנאמר דברי מוסר, הדברים יתקבלו.