משיחת עשרה בטבת, ה’תשמ”ג
א. היום שבו התחילו כל הצרות
בעשרה בטבת הטיל נבוכדנצר מצור על ירושלים (מקור 1). הנביא יחזקאל שהיה בבבל המרוחקת, התנבא באותו יום ש״סמך מלך בבל אל ירושלים״. (מקור 2). ערוך השולחן מסביר, שיש לצום בעשרה בטבת משום שביום זה התחילו כל הצרות. (מקור 3).
אומר הרבי: כל שאר האירועים הקשים של חורבן בתי המקדש והגלות הארוכה, שמצוינים בשאר הצומות, כולם באו בהמשך לעשרה בטבת. ולכן זהו הצום החמור מבין כולם (לשיטת האבודרהם), משום שהוא המקור לכל הצומות, והגורם של כל הגלות.
ב. האיום החיצוני הביא אחדות
מאחר ודרכו של ה’ להקדים רפואה למכה, בוודאי שבמצור שהחל את הגלות, מסתתרת הדרך לרפואה מהגלות. כיצד?
המצור שהטיל נבוכדנצר על ירושלים, פעל אחדות בין תושבי ירושלים.. לא היה להם לאיפה ללכת, והם רק נפגשו אחד עם השני מדי יום. אם כן, ברגע שבו החלו הצרות העתידיות נמצא גם הפתרון למצב: אחדותם של ישראל שתבטל את הגלות.
זה מסביר את הסגנון המוזר “סמך מלך בבל”, סמיכה מלשון עזרה. משום שאכן נבוכדנצר סייע לעם ישראל, בכך שגרם להם להיות באחדות.
אך ליהודי יש בחירה חופשית, והם התעקשו שזו לא תהיה אחדות אמיתית, ולכן הגיע החורבן.
ההוראה אלינו: הדרך לביטול הגלות היא אחדות.
ג. אחדות עם מי?
הנביא יחזקאל מתנבא כיצד לעתיד לבוא יתאחדו שתי הממלכות, יהודה וישראל יחד, וכך תבוא הגאולה. (מקור 4). ממלכת ישראל בזמנו של יחזקאל הייתה במצב רוחני ירוד ביותר, ממלכה של עובדי אלילים, ובכל זאת הנביא מודיע שיש להתאחד עמם, ורק כך תבא הגאולה!
הדברים נכונים בוודאי כיום, כאשר ישנם יהודים במצב בלתי רצוי בשל היותם ‘תינוקות שנשבו’. חייבים להשתדל להתאחד עמם באמצעות קירובם לתורה ומצוות, וכך תבוא הגאולה.
