(משיחת יום ב’ פרשת בשלח יו”ד שבט תשי”ט)
א. מה תצעק אלי?!
בני ישראל נלכדים בין המצרים לבין הים. משה רבינו נעמד להתפלל, וה׳ עונה לו: עכשיו זה לא הזמן להתפלל, דבר אל בני ישראל ויסעו. (מקור 1). נשאלת השאלה: א. מדוע חשוב לה׳ לומר למשה מה לא לעשות – לא להתפלל? ב. מה יכול להיות נעלה יותר מתפילת משה?
כאשר מבקשים ממשפחה צעירה, לעזוב את החממה החסידית ולנסוע למקום שין בו יהדות, בכדי להפיץ שם תורה, יכולים הם לחשוב אולי שעדיף להשאר במקום תורה ולהתעלות ברוחניות. וזהו המסר מסיפורנו, כשצריך להציל יהודי, זה לא זמן להתפלל ולהתעלות ברוחניות, אלא צריך לעזוב הכל ולהציל אותו.
ב. אל תשלח מישהו אחר
עמלק פותח במלחמה עם בני ישראל. משה מורה ליהושוע לגייס צבא שישיב מלחמה, והוא עולה להתפלל בגבעה. והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק. וידי משה כבדים… (מקור 2). רש״י מסביר, שידי משה כבדו בתור עונש על כך, שבמקום לגייס בעצמו את הצבא, הוא שלח מישהו אחר. נשאלת השאלה: הוא הרי עזר לקרב ברוחניות! כפי שהזוהר מבאר שמשה ניהל קרב במימד רוחני ומימד גשמי. (מקור 3). ומדוע אם כן הוא נענש?
מסביר הרבי, שגם כאן היה על משה לדעת, שכשיהודים נמצאים בצרה, היה עליו לצאת בעצמו ולהילחם בידיים בשביל ישראל.
ג. יחד עם העם
מדוע העונש למשה התבטא ב׳כבדו ידיו׳? זהו מדה כנגד מדה – משום שטעותו היתה שהוא לא הגן על בני ישראל בידיים.
הרעיון הזה מסביר את התיאור של המשיח במקורות כאדם חולה החובש את פצעיו המדממים (מקור 4,5). זה מבטא את הרעיון שהמשיח, נוטל חלק בחוויית הגלות של עם ישראל ומתייסר ביסוריהם. המחשה כואבת מזמננו היא מחלתו של אדמו”ר הריי”צ בערוב ימיו, שגרמה לו לשיתוק חלקי ופגעה ביכולת הדיבור שלו. זה העניין של ״חלינו הוא נשא״ ו״עמו אנוכי בצרה״.
המסר עבורנו הוא, שלפעמים כדי לעזור ליהודי צריך לרדת ולדבר עמו בגובה העיניים שלו, מתוך המקום שלו, גם אם זה כרוך ביציאה מאזור הנוחות שלנו.
