(משיחת ש”פ נח, ה’תשמ”ג)
א. לשבח או לגנאי
בפרשתנו מסופר שה׳ מחריב את העולם על ידי המבול, ומתחיל אותו מחדש עם משפחתו של נח. (מקור 1). אלפי שנים מאוחר יותר, כאשר ה׳ אומר למשה רבינו שהוא רוצה להשמיד את העם, ולהתחיל אותו מחדש עם משה, משה מתחנן לה׳ לסלוח לחטאם, ואם לא – שיהרוג גם אותו (מקור 2).
בזוהר מובא, שרבי יצחק דורש בגנות נוח שלא ניסה להציל את אנשי דורו, ורבי יהודה מלמד עליו זכות שהוא לא היה יכל לעשות זאת (מקור 3).
הרבי מצטט את ביאור אביו רבי לוי יצחק, שהסיבה לכך שחכם אחד דורש לגנאי והשני לשבח, נובע משורש נשמתם שמגיע ממידת החסד או הגבורה. הדברים דומים לנכתב בתניא, שפסקי ההלכה של התנאים והאמוראים הושפעו מההבדלים בשורש נשמתם. (מקור 4).
הרבי אינו מסתפק בהסברו של אביו ושואל, היתכן לדרוש בגנותו של נח? הרי עלינו לדון כל אחד לכף זכות! יתירה מזו, יש כלל שאפילו בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב, ולכן כתב ״הבהמה אשר איננה טהורה״. (מקור 5), ואם כן, על אחת כמה וכמה בנוגע ל”נח איש צדיק”!
השאלה היא גם על פירש רשי בתחילת הפרשה על הפסוק “תמים היה בדורותיו”, “יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, ויש שדורשים אותו לגנאי”. לכאורה: מאחר שישנה אפשרות לדרוש זאת לשבח, כיצד יתכן שגדולי ישראל ירצו לפרש זאת לגנאי דווקא?!
(השאלה כשלעצמה מהווה הוראה חשובה עבורנו עד כמה צריכים אנו ללמד זכות ולהתבטא בצורה נקייה ומכובדת על יהודי אחר).
ב. לפעמים הגנאי הוא השבח
ידוע הביאור, שכאשר צריכים לומר דין בנוגע בפועל, יש לדייק ולומר את הדבר באופן ברור ומוחלט, ורק כאשר מדובר אודות סיפור וכיוצא בזה שאינו נוגע למעשה בפועל, אזי צריכים לדבר בלשון נקיה.
כך גם בעניינינו. מכיוון שנח נהג בצורה לא רצויה, אנו מוכרחים לומר זאת בגלוי, בכדי שהדורות הבאים לא ילמדו ממנו. ואדרבה, עצם העובדה שאומרים זאת ומוודאים שהדורות הבאים ילמדו לקח מכך, היא התיקון של נוח, ולכן זו בעצם טובתו של נוח.
הדבר דומה לסיפור שהתרחש בלוויותיהם של משה ואהרן, שאצל משה נאמר “ויבכו בני ישראל את משה – הזכרים בלבד, אבל באהרן, מתוך שהיה רודף שלום ונתן שלום בין איש לאשתו ובין אשה לבעלה, נאמר כל בית ישראל זכרים ונקבות” (מקורות 6-7).
נשאלת השאלה: גם אם זה נכון שאהרן הצטיין בהשכנת שלום ולכן אבלו של העם היה גדול יותר, מדוע על התורה לרמז על כך במקום שהיא כותבת על פטירת משה, הרי זהו הזמן לדבר בשבחו של משה ולא להיפך?
מסביר הרבי, שמשה עצמו רוצה שהתורה תכתוב ותדגיש ענין זה, כדי שבני ישראל ידעו שההנהגה בענין אהבת ישראל צריכה להיות דוגמת הנהגתו של אהרן.
ג. רש”י ותורת הקבלה
הנקודה האמורה של הדרשה לשבח או לגנאי הובאה גם בזוהר וגם בפירוש רש”י על התורה, ובכך רואים את הקשר המיוחד שבין הזוהר ופירוש רש”י.
קשר זה מודגש גם במקום נוסף. כאשר התורה מתארת את המבול היא כותבת “גשם” ופעם “מבול” (מקור 8). מסביר רש”י שזה מרמז ש”כשהורידן – הורידן ברחמים, שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה; כשלא חזרו – היו למבול”. (מקור 9). כאשר אנו מחפשים את המקור לפירוש, אנו לא מוצאים אותו לא בתלמוד ולא במדרש, אלא רק במקום אחד – בזוהר הקדוש. זה מדגיש את האחדות בין כל חלקי התורה, ושבפירוש רש”י ישנם גם “נפלאות” מתורת הקבלה.
הקשר הזה מודגש גם בסיפורי המופתים על חייו של רש״י, כמו בסיפור ההצלה הניסי של אימו ברחובות וורמייזא, כשהייתה בהריון עמו, ומרכבה עמדה לדרוס אותה למוות, ובאופן ניסי נעשה שקע בקיר וכך היא ניצלה.
ד. תמיד לשאוף ליותר
ההוראה מכך:
חיי האדם משולים לטיפוס בסולם. בכל יום הוא גבוה יותר ממצבו אמש, אך נמוך יותר מהדרגה אליה יכול להגיע מחר או מחרתיים. יהודי צריך להרגיש תמיד שמעמדו ומצבו בהווה הוא “גנאי” ביחס לפוטנציאל שלו. ולכן, כאשר הוא יודע ומרגיש את ה”גנאי” הזה, הרי זה יפעל עליו לבטל את ה”גנאי” ולהגיע לדרגה נעלית יותר.
