א. ההחלה המדורגת של מערכת המצוות
מצוות התלויות בארץ: שמיטה ויובל וכדו׳, חלו רק אחרי שבני ישראל ייכנסו לארץ (מקור 1).
מצוות תפילין: ישנם הסוברים, שמכיוון ששתיים מהפרשיות שמניחים בתפילין נכתבו בחומש דברים -בשנת הארבעים, לא הניחו תפילין עד אז (מקור 2). הרבי מעיר שהם שכחו מדרש מפורש שבני ישראל כן הניחו תפילין במדבר (מקור 3).
שלושת הרגלים: מכיוון שהם מציינים את עונות השנה על פי המעגל החקלאי, מסתבר שנחגגו רק בארץ. בפרט חג הסוכות, שנקבע לזכר ענני הכבוד שהיו במדבר, מסתבר שנחגג רק לאחר היציאה מהמדבר. (מקור 4).
ב. האם בני ישראל נימולו במדבר?
הקב”ה נתן לנו את התורה במדבר – במקום הפקר, בכדי להמחיש לכל אחד את השייכות שיש לו לתורה, אך עיקר קיום המצוות הוא דווקא לאחר הכניסה לארץ. וראיה לכך, ממצוות מילה וקרבן פסח.
מצוות מילה: בכניסה לארץ ישראל, ציווה הקב”ה ליהושע בן נון למול את בני ישראל, משום שבמשך הנדודים במדבר, הם לא נימולו מפני הסכנה (מקור 6 ו7).
קורבן פסח: במשך הנדודים במדבר, הקריבו ישראל קרבן פסח, פעם אחת בלבד (מקור 8). הגם שבאותו זמן יכלו להקריבו על במה פרטית, ובוודאי שיכלו להקריבו בחצר המשכן.
מדוע לא קיימו במדבר את שני המצות החשובות הללו (שהעונש עליהם הוא כרת!)? זה מלמד אותנו, שכל המצוות ניתנו בעיקר כדי לקיימן בארץ ישראל. ולכן, עד שנכנסו לארץ ישראל, קיום המצוות היה חלקי ומדורג.
ג. לא מושלם אך הכרחי
גם בשנות הגלות, קיום המצוות איננו בשלימות והוא רק ׳ציונים׳. קיום המצוות בצורה האופטימלית יהיה לעתיד.
ירמיהו הנביא מנבא לישראל על החורבן ועל הירידה לגלות בבל, ואומר להם: כאשר תרדו לבבל, הציבו לכם ציונים – סימנים – בדרך, על מנת שכאשר תחזרו – תזכרו את הדרך (מקור 9).
הרמב”ן מעניק לדברים משמעות עמוקה עוד יותר. ירמיהו אומר לבני ישראל: כאשר אתם יורדים לגלות, על תזנחו את התורה והמצוות והמשיכו לקיימן, אף אם זה לא יהיה בשלימות, משום שהמצוות הללו ישמשו בתור ציונים, וכאשר תשובו לארץ בסיום הגלות, תהיו “מצוינים” במצוות – תוכלו לחזור מיד ל”כושר מלא” ולקיים את מצוות כדרוש (מקור 10).
יבא מישהו וישאל: מדוע לטרוח לקיים את המצוות בצורה שאינה מושלמת? עדיף לחכות לביאת הגואל, ואז לקיים את המצוות בצורה מושלמת!
משיב הרבי: קיום המצוות בזמן הגלות נותן לנו את הכח לשרוד את הגלות הקשה, ולהביא את הגאולה שאז יוכלו לקיים את המצוות בשלימות
הרבי הביא לכך משל מהשיר החסידי: “אל דאגה חֶבְרַיָּא, מה יהיה איתנו, עוד מעט נגיע אל בית המרזח, שם לא יחסר וודקה”, שהחסידים אימצו ונתנו לו משמעות אחרת – עוד מעט נבא לרבי ושם נלמד חסידות. הרבי מוסיף שחסידים היו אומרים, שגם בדרך לבית המרזח צריך לשתות משהו.. בכדי שנוכל להגיע לשם.
כך גם בענייננו. נכון שעוד מעט נגיע ל”פונדק” – ביאת משיח – ושם יהיה הרבה “וודקה” – קיום המצוות באופן המושלם ביותר – אבל עד בית המרזח גם צריך לשתות משהו, בשביל לשרוד. (מקור 11).
