א. הרקע לפסח שני
בפרשתנו חוזרת התורה על מצוות חג הפסח (מקור 1). בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים, ניגשו קבוצת אנשים אל משה רבינו עם תלונה: “אנחנו טמאים, מדוע נִגָּרַע מהקרבת הפסח?!” (מקור 2).
מי היו הטמאים שבזכות תלונתם הקב”ה תיקן את ‘פסח שני’, ומדוע זכו לכך? מצינו בתלמוד שלוש דעות: א) נושאי ארונו של יוסף. ב) מישאל ואלצפן שהוציאו את בני דודיהם מהמשכן לאחר שמתו כתוצאה מהקריבם אש זרה לפני ה’. ג) טמאי מת רגילים (מקור 3).
ב. טענה יוצאת דופן
הרבי מסביר שטענתם היתה שהקב”ה עשה כאן שני דברים סותרים: מחד ציווה שבי”ד ניסן חייב כל יהודי להקריב קרבן פסח בעצמו ובטהרה, ובה בשעה העמיד הקב”ה את סדר העולם באופן כזה, שבכל יום בהכרח שימצאו על כל פנים כמה מישראל שיהיו טמאים באותו יום.
הקב”ה הכיר בצדקת טענתם, ונתן להם את פסח שני.
ג. המסר
לכאורה, ה׳באג׳ במערכת, קיים גם בימינו. מצד אחד הקב”ה דורש שבני ישראל יהיו עם קדוש, לשמור שבת, לאכול כשר ולקיים את כל המצוות, ובד בבד העמידם בעולם גשמי כזה, שזה נראה בלתי אפשרי.
מהמענה של הקב”ה רואים את התשובה לכך: אפילו אם נדמה, שלהיות בעולם ולקיים מצוות זה דבר הכרוך בקשיים גדולים ביותר, אם יהודי רק רוצה באמת לקיים תורה ומצוות, ותובע למה נגרע – ימציא לו הקב”ה את האפשרות, שיוכל לקיים את כל המצוות.
