האם ההשגחה העליונה חלה על כל דבר שקורה בעולם, או על הדברים הכלליים והחשובים בלבד? בירור בדעת הרמב״ם בספרו מורה הנבוכים, התחקות אחר חידושו של הבעל-שם-טוב מייסד תורת החסידות, ומבט לראָיה לדבריו שאדמו״ר הזקן מצא בתלמוד. וכתמיד, איך כל זה רלוונטי לחיי היום יום שלנו…
למי אמור לדאוג צדיק שחי בשכנות לאנשים חוטאים, לעצמו ולמשפחתו בלבד? לצדיקים המועטים שקיימים? או אולי דווקא גם לרשעים? התורה מספרת על שלושה צדיקים מפורסמים שחיו בסיטואציה כזו: נח, אברהם ומשה. הרבי מנתח את הטקסט ומראה למי דאג כל אחד מהם, ואת מי מהם אנו אומרים לחקות?
חג פסח שני נותן הזדמנות נוספת לאלו שלא יכלו לחגוג את חג הפסח הראשון. מכך למדים ש"אין דבר אבוד" ותמיד אפשר לתקן. אך האם רעיון זה נאמר גם בנוגע לחטאים חמורים ביותר? סיפורו של חוטא שלמרות שֶׁבַּת קול מן השמים הכריזה שהוא לא מוזמן לחזור, ובכל זאת, גם הוא קיבל הזדמנות נוספת.
אם הקדוש-ברוך-הוא דורש מיהודי שמירה מלאה של תורה ומצוות – מדוע הוא מערים עליו קשיים רבים בדרך? האם המאמץ בחיים הוא מעמסה מיותרת או מסלול בטוח לסיפוק ואושר פנימי יותר?
רעיון שמבאר את סוד העמל בעולם, וגם מעניק לנו טיפ: כשאנו משקיעים, אנו הופכים להיות ׳שותפים׳ של הבורא, ואז יכולים גם לחוות דעה על מה שמתרחש כאן…
לאחר חגי תשרי מתחיל הסתיו, וכולם צריכים גשמים בשביל היבול בשדות. אך חכמינו החליטו לדחות את התפילה לגשמים בשבועיים, כדי לאפשר לאחרון העולים לרגל לחזור הביתה בלי להירטב. לכאורה, גשמים הם משאב חיוני ביותר, ואיך דוחים מצוות עשה של ״בקשת צרכיו״ בגלל הדאגה ליהודי שני?
דיון מאלף שמגדיר איך אהבת ישראל משפיעה על האדם ומשנה את סולם העדיפות של צרכיו הבסיסיים ביותר.
יוסף מביא את שני בניו – מנשה ואפרים – להתברך מיעקב לפני מותו. יעקב מפתיע ושם את ידו הימנית על אפרים הצעיר, ואת ידו השמאלית על מנשה המבוגר. יוסף מזנק ומבקש מאביו לתקן את הטעות, ולשים את יד ימינו על ראש הבכור. מה הקפיץ כל-כך את יוסף? מה יקרה באם הבכור יקבל את הברכה ביד שמאל? מדוע הוא כל כך הזדעק?
שיחה על אפליה בין אחים, ועל כיבוד אב שהביא את יוסף לנשוך שפתיים במשך 17 שנה!
חטא עץ הדעת, המקור לכל החטאים בהיסטוריה, היה יכול להימנע אם הבורא היה מדבר ישירות עם האישה ולא דרך בעלה. כשהקדוש-ברוך-הוא נתן את התורה לעם ישראל הוא שינה איסטרטגיה, ושלח את משה רבינו לדבר עם הנשים ורק לאחר מכן עם הגברים. מה יכול ללמוד כל גבר יהודי מהסיפור הזה, בהתנהלות המשפחתית שלו?
יוסף הצדיק ידוע בטוב לבו, אשר בשנות הרעב כשירדו יעקב ובניו למצרים, הנה ״ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו״. אך יחד עם זה הוא גם פרנס את כל מצרים - ערוות הארץ, ואפילו את כהני מצרים שמסמלים את תוקף הטומאה, גם אותם הוא פרנס.
אך מהיכן הוא למד לנהוג כך? מי לימד אותו שגם כשנתקלים באנשים שהם מסמלים את תוקף הקליפה, גם בהם צריך לנהוג בחסד ובכבוד? גם להם צריך לתת צ׳אנס, ולקוות שישנו את דרכם?