חלק ראשון | מהו סייג?
נלמד את המשנה במסכת ברכות שמסבירה דוגמה לסייג: ההלכה בנוגע לקריאת שמע לפני חצות הלילה, כסייג להלכה שאפשר לקרוא קריאת שמע עד עלות השחר. נלמד קטע מ”רבינו בחיי”, שמסביר את ההבדל בין סייג – שהוא דבר טוב, לבין הוספת מצווה בתורה – שאסור.
חלק שני | הסייגים ביהדות הם המצאה של הרבנים או שגם בתורה יש סייגים?
נקרא מקורות מהפוסקים שדנים בשאלה האם סייגים קיימים רק באיסורי דרבנן או שיש בתורה איסורים שהם סייג לאיסור אחר? נלמד את החלק הראשון של השיחה בה הרבי מסביר את הנושא.
חלק שלישי | ראיה והפרכתה – (חלק רשות)
נקרא מקורות מהתורה בהם מובא הציווי על השבתת חמץ, ומקורות נוספים בהם מופיע הציווי שלא להקריב קרבן פסח כשהחמץ קיים. נלמד את החלק השני של השיחה, בה הרבי מביא את ההלכה ברמב״ם שמסביר שמצירוף הפסוקים, למדים שהציווי על השבתת חמץ מתחיל מחצות יום י״ד בניסן, ולא בליל ט״ו ניסן – ליל הסדר.
נמשיך בלימוד השיחה ונלמד את ההוכחה לסייגים באיסורים מן התורה, מהעובדה שאיסור אכילת חמץ מתחיל בחצות יום י”ד, בתור סייג לאיסור המקורי של אכילת חמץ מליל ט”ו. בהמשך מבאר הרבי שזו לא הוכחה טובה, כי מעיון מדוקדק בפסוקים עולה שאיסור אכילת חמץ מחצות יום י”ד קשור עם זמן הקרבת קרבן פסח, ולפיכך מהווה איסור בפני עצמו, ולא בתור סייג לאיסור אכילת חמץ מליל ט”ו בניסן.
חלק רביעי | הרעיון של סייג נמצא כבר בתורה, וממנו למדו החכמים להוסיף כפי צורך השעה
בחלקה השלישי של השיחה מביא הרבי הוכחה אחרת לכך שיש איסורים בתורה שהם בבחינת סייג. בחג הפסח ישנו איסור שאין דומה לו ביהדות – האיסור “בל יראה ובל ימצא”. שואלים הפוסקים: מדוע בפסח מחמירה התורה כל כך, הרבה יותר מאיסור עבודה זרה? הרבי מצטט את הר”ן שמסביר, שמכיון שהאדם רגיל לאכול חמץ במשך כל השנה, הוא לא רגיל להיבדל מהחמץ, ולכן חוששים שיבוא לאוכלו גם בפסח. עקב חשש זה, החמירה התורה בחמץ ואסרה אותו גם ב”בל יראה ובל ימצא” בבית, בתור סייג לאיסור אכילת חמץ. זוהי הוכחה נחרצת שאיסור “בל יראה ובל ימצא” מהווה סייג לאיסור אכילת חמץ.
הרבי מסביר, שזה המקור לכל ה”סייגים” שחכמים הוסיפו במשך הדורות. מאיסור “בל יראה ובל ימצא”, למדו חכמים את הצורך בהתקנת סייגים לתורה.
