משיחת י”א תמוז ה’תשי”א
א. איש כי ידור נדר..
בפרשתינו מצווה התורה על דיני הנדרים: אדם שנודר שלא לאכול או לעשות דבר מסויים, חייב לקיים את דברו (מקור 1). הרמב”ם מסביר שהנדר הוא כלי חיובי ליישור דעותיו ומעשיו של האדם. למשל אדם ששוגה ביין, ידור לאסור על עצמו יין. (מקור 2).
מבאר הרבי שמהות הנדר היא יצירת סייג לפרישות. באמצעותו האדם מרחיק עצמו גם מדברים המותרים מצד עצמם, ומקדש את עצמו.
עם זאת, ממקורות שונים בחז”ל עולה שאין זו הדרך הרצויה מלכתחילה. הירושלמי אומר – דייך במה שאסרה לך תורה (מקור 3). והרמב”ם בהלכות דעות, מדגיש שאין לאדם לפרוש מהנאות העולם ולהרבות בתעניות (מקור 4). חז”ל אף אומרים שאדם עתיד לתת את הדין על מאכלים מותרים שראה ולא אכל (מקור 5).
מסביר הרבי שאין כאן סתירה: אדם ׳ההולך ישר׳, תפקידו לברר ולהעלות לקדושה את הדברים המותרים ואל לו לפרוש מעניני העולם, אולם אדם שנמשך אחר תאוות העולם לא רק שלא יעלה את הדבר הגשמי אלא אף יוריד אותו לקליפות. עבור אדם כזה, הנדר ישמש כלי חיובי של פרישות והגנה רוחנית.
ישנו פתגם חסידי: “מה שאסור – אסור, ומה שמותר – לא צריך”. מקור (6). הרבי מסביר זאת לפי אמרת התלמוד ״עם הארץ אסור לאכול בשר״. מדוע? מסבירה החסידות שמטרת האדם היא להעלות את האנרגיה שבבשר לקדושה. וזה יכול להיעשות רק על ידי אדם שכוונתו באכילה היא ללימוד תורה, ולא להנאת החיך.
ב. מתי תוקנו גזירות חז״ל
זו הסיבה לתקנות וסייגים שונים שתקנו חז”ל, בעיקר בתקופת בית שני. בבית ראשון האור האלוקי האיר בגלוי, ואילו בבית שני גבר החושך, ולכן הוסיפו חז”ל גדרים וסייגים כדי לשמור על קדושת ישראל. למשל – גזירת רבה שלא לתקוע בשופר בשבת, מחשש טלטול. החשש עלה רק בזמן בית שני (מקור 7).
כך גם אצל כל אדם: כאשר האור האלוקי מאיר בו, הוא יכול להשתמש בענייני העולם לעבודת ה’. אך כאשר החושך גובר, עליו להציב לעצמו גבולות ואף לפרוש לעיתים מדברים מותרים, כדי שלא יסיטו אותו מדרך הישר.
גם בדורנו, הרבי תיקן שלא להגזים באמירת ׳לחיים׳, הגם שבדורות קודמים זה היה מקובל יותר, ושימש לעבודת השם. משום שבדורנו, החשש גדול יותר. (מקור 8).
ג. לפני בר ובת מצווה
ישנו חידוש מדהים בצוות נדרים, שהיא היחידה שמתחילה כבר לפני בר מצוה – בגיל שתים עשרה. והמסר הוא, שכבר בגיל צעיר, על האדם להתעלות מחומריות העולם, וזה יעזור לו לקיים את כל השאר המצוות.
