א. משה – איש מצרי?
כאשר משה סייע לבנות יתרו, הן סיפרו לאביהן על ה”איש מצרי” שעזר להן (מקור 1).
מדוע מתארת התורה את משה כ”איש מצרי” – תואר שמתייחס למקום בו ניסו להרגו ואשר שיעבד את עמו? איזה מסר זה נותן לנו? הזהר מספר לנו שמצרים הייתה חלק בלתי נפרד מלידתו וגידולו. מדוע?
ב. חויית ההריון והקושי שבלידה
התלמוד מספר לנו, שֶׁעוּבָּר ברחם אמו מקבל את כל מה שהוא צריך, ואף לומד את התורה כולה (מקור 2). מדוע, אפוא, חוגגים את הלידה?
התשובה היא, שהעובר אינו משיג דבר ברחם. שמחה והגשמה אמיתית ניתנים להשגה רק באמצעות הישגים.
יתר על כן: הישג אמיתי מושג רק באמצעות אתגר. אדמו”ר הזקן מסביר שניתן להגיע לתפילה אמיתית במיוחד כאשר מחשבות טורדניות מסיחות את דעת האדם (מקור 3). כמו כן, ידוע לנו שפעילות גופנית היא זו שמחזקת את האדם – לא מנוחה.
במילים אחרות, משה הפך ל”משה” בגלל שנולד לתוך המצוקה של המציאות המצרית. זה מה שנתן לו – ולעם ישראל כולו – את היכולת להפוך למי שהם הפכו להיות בסופו של דבר.
ג. העוצמה שבאתגר
דברי הזוהר אינם מתייחסים רק למשה. משה הוא נציגו של עם ישראל. לידת עם ישראל כולו הייתה במצרים; באמצעות המצוקה וההתעלות ממצרים – הם “נולדו”, “התרבו” ו”עלו לגדולה”.
כל יהודי מוצא את עצמו ב”מצרים” – בין אם זה בשל רדיפות או אתגרי ההתבוללות. עלינו לזכור: הקב”ה “הוריד” אותנו ל”מצרים” לא כדי להתאקלם, אלא אדרבה, להפכה ולהעלותה.
