חג השבועות – מסלולו של מנהג לאורך הדורות

מדוע הופסק הנוהג לברך איש את חברו בשם ה’?

במשנה האחרונה של מסכת ברכות שנינו: “והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חבירו בשם. שנאמר: והנה בועז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה’ עמכם, ויאמרו לו יברכך ה’, ואומר: ה’ עמך גבור החיל, ואומר: אל תבוז כי זקנה אמך, ואומר: עת לעשות לה’ הפרו תורתך״.

מפרשת הגמרא: ״מאי ואומר״ מדוע צריכים ראי׳ נוספת? וכי תימא בועז מדעתי׳ דנפשיה קאמר (ואם תאמר שבועז אמר זאת מדעתו) ולכן אי אפשר ללמוד מכך שכל אדם צריך לברך את חבירו בשם ה׳, ״תא שמע (בא ושמע) ה׳ עמך גבור החיל״ שכך אמר המלאך לגדעון. 

אחר כך מביאים את הפסוק ״לא תבוז כי זקנה אמך״, כדי שאם תאמר שמהמלאך אין ראי׳ משום שהוא מעביר שליחות מהקב״ה שה׳ עמו, וזה לא ענין של שאילת שלום וכו׳, מביאים את הפסוק ״לא תבוז כי זקנה אמך״, שפירושו: ״אל תבוז את בועז לאמור מדעתו עשה, אלא למוד מזקני ישראל, כי יש לו על מי שיסמוך״.

…וצריך להבין: כיון ש”התקינו שיהא אדם שואל חבירו בשם” – מדוע לא הביא הרמב”ם תקנה זו לפסק הלכה?

הקדמת שלום לכל אדם אינה קשורה לנושא שלנו

אמנם הרמב”ם כתב בהלכות דעות “תלמיד חכם… מקדים שלום לכל האדם כדי שתהא רוחן נוחה הימנו”, … מיוסד על דברי הגמרא “מרגלא בפומיה דאביי… מרבה שלום עם… כל אדם… כדי שיהא… מקובל על הבריות. אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם”. 

אבל, כדי שתהא רוח הבריות נוחה הימנו, מספיק הקדמת שלום, ואין צורך לשאול בשם (הוי’ או אלקים וכיוצא בזה) דוקא, ואפילו אין צורך באמירת “שלום” בלשון הקודש, ש”מלת שלום הוא שם משמות הקב”ה”, כפי שרואים בפועל שגם מי שאומר זאת בשפת המדינה (שאז אין זה שמו של הקב”ה), אזי רוחו נוחה הימנו.

ומה שהמשנה אומרת ״התקינו שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם״ – זה לא קשור עם הרצון ״שרוח הבריות תהא נוחה הימנו״…

שם שמיוחד לקב”ה

ויש לומר הביאור בזה… בפירוש דברי המשנה “ואומר עת לעשות לה’ הפרו תורתך”, איתא בשיטה מקובצת ש”מפני חשש שלא ישכחו שם שמים, ויהא שם עבודת כוכבים שגור בפיהם, אנו מתירין להזכיר שם שמים לבטלה”, והיינו, שמצד קלקול המינין נעשה שם עבודה זרה שגור בפי כל, ולכן התירו להזכיר שם שמים לבטלה, כדי שלא ישכחו שם שמים.

…ועל פי זה מובן הדיוק שהתקינו שיהא אדם שואל שלום חבירו בשם, שם הוי’ דוקא (כמו אצל בועז: “ויאמר לקוצרים הוי’ עמכם ויאמרו לו יברכך הוי'”) – כי, כדי לפעול שיהיה שם שמים שגור בפי כל, לא די באמירת “שלום”, אף שזהו שמו של הקב”ה (כנזכר לעיל), ולא די אפילו בשם “אלקים”, שיכול להתפרש גם על דיינים, וגם על שרים, כמו שכתוב “ואת אילי הארץ לקח”, אלא יש צורך להזכיר שם שמיוחד להקב”ה בלבד – שם הוי’ דוקא.

ויומתק על פי מה שכתב רב האי גאון (שנדפס בשנים האחרונות מהגניזה בקהיר שבמצרים): “משקלקלו המינין התקינו שיהא אדם שואל את שלום חבירו בשם, וטעמא דמילתא כיון דחזו רבנן דצריך עלמא למהוי שם שמים תדיר בפי בני אדם, דהנה אמרין מינים בשאלת שלום בריך מר לאבא וברא ורוחא דקדשא כו'”, שזהו ענין השילוש שבאמונת הנוצרים – שעל פי זה מובן הטעם שהוצרכו לתקן שאלת שלום חבירו בשם הוי’ דוקא, כיון ששלילת (הענין דעבודה זרה בתכלית באופן ששולל גם) ענין השיתוף הוא מצד שם הוי’ דוקא.

הופעת הנצרות והאסלאם ישרו את הדרך לאחדות ה׳

על פי האמור לעיל – מדוע אכן הרמב״ם לא מביא זאת להלכה?

יובן בהקדים מה שכתב הרמב״ם בסוף הלכות מלכים (בחלק שנשמט בדפוסים ששלטה בהם יד הצענזור, ונמצא בדפוסים הקודמים, כמו בדפוס רומי), ש״כל הדברים האלו של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו, אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח כו׳״, על ידי זה ש״כבר תמלא העולם כולו מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות… והם נושאים ונותנים בדברים אלו וכו׳״

ז.א. העובדה שבדתות אלו דנים בעניין תחיית המתים, ועל מצוות התורה האם הם בתקפם או לא – אומר הרמב״ם – זה גופא מכין את העולם לימות המשיח. 

ועל דרך זה בנוגע לקירוב העולם לאחדות ה׳ על ידי שלילת הענין של עבודה זרה – שאמונת הנוצרים, עם היותה עבודה זרה (כפסק הרמב״ם), הרי על ידה נעשה יישור הדרך במדה מסויימת, שתמורת ריבוי עניני עבודה זרה, נשאר ענין של שילוש בלבד, (כפי שרב האי גאון כותב – האב הבן והרוח הקדוש ר״ל). ובפרט אחרי שהגיע מוחמד הישמעאלי (שהיה כמה מאות שנים לאחרי חורבן בית המקדש), זה ישר את העולם עוד יותר, ששם עבודה זרה לא יהיה שגור בפי כל, ואז בטל גם הענין של האיחול בשם השילוש.

ממתי ביהדות מבטלים תקנות? למה דווקא תקנה זו בוטלה?

ועל פי זה מובן גם הטעם מדוע לא הביא הרמב”ם תקנה זו לפסק הלכה: כיון ששאילת שלום חבירו בשם הוא ענין שבבחינת “הפרו תורתך”, ובפרט לדעת הרמב”ם שהוצאת שם שמים לבטלה היא איסור מן התורה, הרי מובן, שענין זה יכול להיות רק במעמד ומצב ד”עת לעשות לה'”, שיש הכרח בכך כדי לבטל קלקול המינים שבגללם נעשה שם עבודה זרה שגור בפי כל; אבל לאחרי שבטל קלקול המינים, אזי נשאר האיסור שבהוצאת שם שמים לבטלה, ולכן אי אפשר לשאול שלום חבירו בשם.

ולכן לא הזכיר הרמב”ם התקנה שיהא אדם שואל שלום חבירו בשם, כי, אילו היה מזכיר תקנה זו, היתה משמעות הדברים שכן יש לנהוג גם בזמנו, אבל האמת היא שבזמנו של הרמב”ם לא היה מקום לנהוג כן, כיון שנתבטל קלקול המינים באופן ששם עבודה זרה שגור בפי כל.

…ועל דרך שמצינו חילוקים בנוגע לעבודה זרה, שבעיר או מדינה שבה לא נהוגה עבודה זרה פלונית, אין צורך להזהר בזה. וכמו בנוגע למנהג שלא ללמוד תורה (“הפרו תורתך”) בניטל, כדי שלא להוסיף חיות כו’, שאצל הספרדים אין את כל המנהג הזה (פעם דברתי עם יהודי ספרדי על ״ניתל״ והוא כלל לא ידע מה זה), שכיון שענין זה קשור עם אותו האיש, הרי זה נהוג רק במדינות הנוצרים. כי כיון שזהו העבודה זרה במדינות הנוצרים, צריכים להיות זהיר שלא תהיה יניקה לצד שכנגד, כיון שהיתה לו שייכות לתורה, כמבואר בספרי דברי הימים, וגם בגמרא.

מה שאין כן במדינות המוסלמים, כמו מרוקו או תימן וכיוצא בזה, שם אין את כל המנהג של ״ניתל״, ומותר ללמוד תורה ללא ספיקות וללא וויכוחים, משום שכיון ששם לא היתה לו שליטה, אין מקום ליניקה כו’. 

ועל דרך זה בנדון דידן: כיון שבזמן הרמב״ם כבר לא היה קלקול המינים של שם עבודה זרה שגור בפי כל, (כי זה היה לאחר שהגיע מוחמד וכו׳), בטלה התקנה שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם.

קטע מסיום על מסכת ברכות, משיחות כ”ף כסלו וש”פ וישב תשל”ז  רשימת השומעים בלתי מוגה.