משיחת שבת פרשת תבוא, כ”א אלול, ה’תשכ”ח
א. שבת סליחות
ישנן שבתות הנקראות בשמות מיוחדים, בדרך כלל על שם הפרשה או ההפטרה שקוראים באותה שבת. שבת סליחות יוצאת דופן בכך שהיא נקראת על שם אמירת הסליחות המתקיימת במוצאי השבת – יום חול. מכאן שיש קשר מהותי בין השבת לסליחות הנאמרות במוצאי השבת.
ב. מתי מתחילים לומר סליחות ומדוע?
מנהג הספרדים להתחיל סליחות כבר מראש חודש אלול, ואילו מנהג האשכנזים להתחיל ביום ראשון שלפני ראש השנה. אם ראש השנה חל בימים שני או שלישי, מקדימים לשבוע הקודם כדי שיהיו לפחות ארבעה ימי סליחות (מקורות 2-1).
הטעם לארבעת הימים תואם לארבעת ימי ביקורת של קורבן בטרם הקרבתו. כך גם האדם מתכונן לראש השנה בו הוא מקריב את עצמו לה’. במשך ארבעה ימים הוא מהרהר במעשיו ומתקנם (מקורות 4-3), כדברי אדמו”ר הזקן על הפסוק “אדם כי יקריב מכם” – שהקורבן הוא “מכם”, מהאדם עצמו (מקור 5).
שואל הרבי: כיצד יכול האדם לערוך ביקורת עצמית אם הוא עצמו ה”קורבן”, והרי אדם אינו רואה נגעי עצמו?
ג. דרגות שונות בתשובה
בשבת אין אומרים סליחות וּוִידוי, משום שהן מעוררות צער, ואילו שבת היא יום של עונג.
אך לכאורה, מכיון שכאשר ישנו דבר המצער שמביא בסופו לתענוג – הדבר מותר בשבת (כתענית חלום), הרי גם כאן, בגלל שהסליחות מביאות בסופו של דבר למחילה ולשמחה, מדוע אין אומרים אותן בשבת?
ההסבר: השבת עצמה היא תשובה. “שבת” אותיות “תשב”. בשבת האדם מתעלה למדרגה שבה הקשר שלו עם הקב”ה נעשה גלוי וחזק יותר, ולכן בשבת – התשובה והכפרה נעשות מצד עצם קדושת היום.
רעיון זה מתכתב עם הנאמר בסליחות: “לך ה’ הצדקה ולנו בושת הפנים”. הפירוש הפשוט הוא שהבושה היא מהחטאים שבידו (מקור 6). אולם אדמו”ר הזקן מפרש פירוש נוסף ונפלא בנוגע ל”בושת הפנים” – שזה מגיע מפאת הקרבה אל ה’. ככל שהאדם קרוב יותר, כך הוא יותר מתבייש מגדולתו יתברך. ביום השבת – כוח זה חזק יותר.
לכן היא נקראת “שבת סליחות”: בשבת האדם מתעלה ומתקרב לה’ ונפשו האלוקית משתחררת ממאסר הגוף, ואז הוא יכול לבחון את עצמו באמת ולראות את “נגעי עצמו”, ובמוצאי השבת לומר סליחות ולעשות חשבון נפש אמיתי.
