לקו״ש ח״ד (מתורגם) שיחת בהעלותך
א. המן
בני ישראל במדבר זכו למן – מזון שירד מן השמיים (מקור 1). טעמו היה משתנה לפי רצון האוכל, וכל אחד חש בו את הטעם שרצה (מקור 2). אצל הצדיקים ירד המן מוכן בפתח הבית, אצל הבינונים לבינונים מחוץ למחנה, ונדרשה מעט עבודת הכנה, ואילו הרשעים נאלצו ללכת רחוק כדי לאסוף את המן ולטרוח יותר בהכנתו (מקור 3). האם ברכו על האכילה? נחלקו הדעות האם ברכו עליו: יש אומרים שלא, משום שאינו גדל מן הארץ, ויש אומרים שכל אחד בירך לפי הטעם שקיבל. דעה נוספת היא שברכו: “המוציא לחם מן השמיים” (מקורות 4-5).
המן מבטא לחם שמגיע ללא עמל ופסולת, בשונה מלחם מהארץ שדורש עבודה ויש בו פסולת, והוא פעל בהם זיכוך רוחני, עד שנעשו ראויים יותר לקבלת התורה. אמנם הרשעים שבהם לא חזרו מיד בתשובה, אך ודאי שהמן השפיע עליהם לטובה והאכילה עצמה הייתה חלק מתהליך הזיכוך.
ב. הקשר בין פרשה המן לשבת
חז”ל אומרים שכאשר אדם נמצא בדרך ואינו יודע איזו פרשה לקרוא בשבת, יקרא את פרשת המן, משום שנאמר בשבת (מקור 6). שואל הרבי: הרי גם פרשות נוספות נאמרו בשבת, כמו עשרת הדברות, ומדוע נבחרה דווקא פרשת המן?
ההסבר: היחודיות של המן היא, שהמעלה שלו נשארה בשלמותה גם כאשר ירדה לרשעים, וזהו גם עניינה של השבת שהיא משפיעה על כל הבריאה, וגם על הרשעים.
רעיון זה מתבטא בדין שאדם שאינו נאמן על המעשרות, נאמן לומר בשבת שעישר, משום שאימת השבת עליו והוא אינו משקר (מקור 7). זה משום שאור השבת חודר בכל המציאות עד שאפילו רשע מושפע ממנו, לא מפני שחזר בתשובה אלא מפני שעצם קדושת השבת פועלת עליו.
ג. לימוד תורה מן הארץ ומן השמים
התורה הנגלית דומה ללחם מן הארץ, משום שהיא כרוכה ביגיעה, קושיות ומחלוקות. לעומתה, פנימיות התורה היא בבחינת לחם מן השמיים – תורה של אור ובהירות ללא קושיות ומחלוקות.
אך אין לחשוב שפנימיות התורה שייכת רק ליחידי סגולה. כשם שהמן ניתן לכל בני ישראל, גם לרשעים, ואף פעל בהם זיכוך, כך גם פנימיות התורה מסוגלת להשפיע על כל יהודי ולקרבו לתשובה. לכן אין למנוע מאיש לימוד פנימיות התורה, ואדרבה, יש לקרב כל יהודי ל’לחם מן השמיים’.
